שלושה שבועות לפני פסטיבל אינדינגב,
עשרה אנשים מגיעים למצפה גבולות, עולים על הגבעה התוחמת את המתחם,
מסתכלים סביב ורואים שלושה מבנים בני 75 שנה הניצבים בין שדות וחולות.
הם מתחבקים, שותים קפה, מעשנים ומאזינים לשקט שטרקטור בודד או מטוס ריסוס מפירים מדי פעם.

עם חלוף השעות והימים דרי המתחם מתרבים לאיטם. 
הם מקימים לעצמם מטבח צנוע, מקלחת מאולתרת ותעלות ניקוז,
הם חיים כשבט קטן, משפחה או חמולה, ומקיימים יום-יום צנוע.
כל ערב, לאחר יום עבודה קשה וארוחת ערב דשנה, הם מתיישבים סביב המדורה,
מדברים ושותקים, מתלוננים וצוחקים, וחיים את האינטימיות המשפחתית-כפרית
שדרי העיר, לא מוצאים ואולי גם לא מחפשים.

הם יוצאים לשטח הגדול, 
מרימים רשתות צל,
חופרים תשתיות מים וחשמל,
הופכים זבל לגלם,
מסמנים חניות, מתחמי בישול ורחובות,
מעצבים מיצגים, ריהוט ובמות,
וגומעים את מרחב הפסטיבל עשרות ומאות פעמים.

וכשמגיע יום חמישי, תוך שעות אחדות,
שוטף את המתחם הקטן הסמוך לקיבוץ גבולות נחשול עצום. 
אלפי אנשים נשפכים לכלי הקיבול שהכין הצוות,
והופכים קווים יתומים לרחובות של ממש,
רחבות שוממות לכיכרות עירוניות,
במות ענק לנקודות מפגש כמעט-קדושות.
הכפר מופקע והופך לעיר, שוקקת וגדולה,
כמעט זרה באופייה לחברי החמולה עצמה.

כעבור שתי יממות העיר ננטשת,
הופכת לעיר רפאים עמוסת זבל ומונומנטים נטושים,
ומוקד חיים קטן אך מוכר נשאר בה:
מדורה, מטבח, כמה אוהלים ושקי שינה של עשרה.
ובחלוף כמה ימים גם הם עוזבים,
משאירים שקט, שדות, חולות ושלושה מבנים צנועים שהוקמו לפני 75 שנה.

מטבח הצוות // צילום: רונן לבני


עיר של ממש

אם אתם כאלה וגם אם לא, אין ויכוח על כך שאנשים רבים (ובמיוחד הצעירים מבאי הפסטיבל) מעדיפים לחיות כיום בעיר הגדולה, מלאת האפשרויות, המגלמת עושר תרבותי, כלכלי, חברתי, חווייתי – ריגוש שלא-מתכלה. תהיה זו ירושלים, תל אביב, ברלין או ניו-יורק, משהו בעיר, או בחוויה העירונית מושך אותנו. כחובבי מוזיקה זה מורגש אפילו יותר. הרי מי לא מכיר את הרגע בו אתה שומע על הופעה מדהימה שמתקיימת בתל אביב אבל אתה תקוע בפרבר של ההורים או בקיבוץ שכוח-אל?

מהי עיר של ממש? ולמה אנחנו (כלומר, אני) רוצים לחיות בה?
והשאלה הגדולה לכבודה התכנסנו: האם פסטיבל שמתקיים בטבע ומקבץ אליו אלפי אנשים הוא עיר קטנה עם תאריך תפוגה? האם למרות גודלו המצומצם (אינדינגב מונה כעשרת אלפים "תושבים") הוא יותר "עירוני" מערים המוגדרות כך לפי החוק והנורמה?
אין לי את הכלים וגם לא את רוחב היריעה כדי לענות על השאלות הללו עד הסוף, אם בכלל ניתן לעשות זאת. אך הנה כמה נקודות למחשבה שישאירו אותי, ואולי גם אתכם, עם תהיות בריאות כשנצעד ביחד ב"רחובות" הקמפינג, לכיוון "פיאצת הקוף" המוצלת והגדולה או אפילו ל"בר השכונתי" בפסטיבל הבא אלינו לטובה.

בעיניי, יהיה נכון לדלג על קריטריונים של גודל (שטח פיזי, כמות תושבים) בבחינתה של העיר. הניסיון מעיד על כך שעיר עצומה אינה בהכרח עירונית יותר מעיר צנועה בהיקפה. אולי כי מה שמגדיר עיר אינה כמות האנשים, אלא האינטנסיביות שלהם. צפיפות של אנשים המאפשרת את קיומם של שירותים ומוסדות, כמו פינוי אשפה ושירותים ציבוריים, ומצד שני גם בית קפה, בר ומועדון הופעות? בשפה המקצועית נהוג לכנות זאת "סף כניסה" – כמות האנשים הדרושה על מנת שיהיה משתלם לספק צרכים ושירותים מסוימים. האינטנסיביות יוצרת מאבקים ויחסי כוח – כי המשאב (כלומר, הקרקע) – מוגבל, והביקוש אליו עצום, וזה מה שיוצר את שוק הנדל"ן למשל, כמו גם את המאבק שלכם עם השכנים על מיקום המחצלת או הצידנית בפסטיבל.

ואולי זו בכלל הפיזיות של העיר שהופכת את מרחב החיים לעירוני? הרחובות, הכיכרות העירוניות, הפסאז'ים הנסתרים והמעברים התת-קרקעיים המאפשרים סגנון חיים מסוים. לדוגמה הליכה רגלית מאפיינת מרכזים עירוניים רבים המתויגים כ"מוצלחים", וכך גם שימוש באופניים ובתחבורה ציבורית. כמרחב להליכה, אינדינגב בהחלט עונה על דרישות מסוג זה.

המאפיין אחרון שאתייחס אליו הוא הדינמיות של העיר, או מה שנהוג לכנות "הרס יצירתי". הנטייה להשתנות, להפתיע ולהשאיר גם את תושביה הוותיקים ביותר פעורי-פה היא אפיון מוכר של ערים "מוצלחות". ייתכן שה"חמולה" הראשונית, כמייצגת את הצד השמרני של החברה, לא בהכרח תאהב כל שינוי ובטח לא את הכאוטיות שבקצב השינויים העירוני ואולי אף תיאבק מולם. אבל החוויה הפרטית שלי, ושל רבים אחרים, היא היקסמות וטלטלה מה"חיות" הזו של העיר, חיות אקסטטית ומהפנטת.

יש אפילו בית קפה // צילום: מאי סביר

אינטימיות אנונימית

כל אלה הם מאפיינים שונים התלויים בנקודת המבט שלנו, אבל אולי ניתן לחברם לאותו מקור? אולי ישנו מוקד שממנו נובעים מאפייניה של עיר טובה ונחשקת?
על פי פרופ' הלל שוקן "העיר היא מקום מחייה של בני אדם המאפשר להם לקיים מערכות יחסים ברמה מגוונת של אינטימיות תוך שמירה על אנונימיות מוחלטת". גם אם האוקסימורון הזה, של אינטימיות ואנונימיות, מעצבן אתכם כמו שהוא מעצבן אותי – יש משהו קולע בהגדרה הזו. בעיר אנחנו כל העת מייצרים אינטימיות עם הזר, קושרים קשרים עם המנותק-לכאורה, נעים בין המוכר לאלמוני. לפי תפיסה זו העיר היא בעצם מערכת עצומה של קשרים בין בני אדם – וכל המתואר לעיל (אינטנסיביות, מבנה, דינמיות ועוד רבים אחרים שהזנחתי) הם תנאים לאפשרותה של "עירוניות מוצלחת".

ומה לגבי אינדינגב, או פסטיבלים בכלל?

בואו ננסה לחשוב על אינדינגב כעיר, לא ברמת האנלוגיה הזולה בה השתמשתי קודם (במה היא פיאצה, נתיב הליכה בקמפינג הוא רחוב והבר הוא, ובכן, בר) אלא מהותית. כשעשרת אלפים זרים, אנונימיים זה לזה, נפגשים למשך ארבעים ושמונה שעות ומקיימים אינטימיות מפתיעה – בבר כשלמישהו חסרים חמישה שקלים, או בקמפינג כשאחר איבד את הפנס, השכטהאו שסתם מרגיש בודד; זה קורה בתור לשירותים וברגעים המרגשים בהופעות שחיכינו להן שבועות וחודשים. אי-אפשר לזלזל בחיבור המרגש הזה בין זרים גמורים. עבורי, זה קסם טהור.

לא סתם אנשים רבים טוענים בפניי שאני מפספס לפחות חצי מהפסטיבל בכך שרוב הזמן אני כלוא בין הגדרות של מתחמי ההופעות, כי הרי הקמפינג והמרחבים הלא-פורמליים האחרים קסומים לא פחות מהליינאפ: ההופעות בהצטלבות השבילים לפעמים מרגשות יותר מאלו שבבמת הפיל וההליכות בין אוהלים צבעוניים, בין סחים עם גיטרה ודידג' או היפסטרים עם מפוחית בית-שחי ונבל-פה הידראולי, בין מבוגרים וילדים, ובין שוטר נרגן ומשועמם לילדה שרוקדת לידו בשיא התמימות – הם אינדינגב לא פחות מיהוא ירון שמשיק אלבום או "ויתרתי" מחופשים ל…נו, אתם יודעים למה. "האנשים עושים את הפסטיבל" וזו לא סתם קלישאה ריקה.

צילום: טל קוליקובסקי

כאדם שמעורב במידה מסוימת, גם אם צנועה, במבנה ובאופי הפסטיבל זה גורם לי לחשוב על מקומנו כהפקה ביצירה של "הוייב". יש אופי מובחן לאירוע הכמעט-נסי הזה. אך האם הוא תלוי בנו או שהוא תוצר של האינטנסיביות של אלפי זרים? האם בקביעת הליינאפ, בשרטוט מפת המתחמים ובסימון השבילים והרחובות אנחנו יוצרים את ה"עיר" הזו או מאפשרים אותה? האם המפיקים שולטים בה ומנתבים אותה או בעיקר מטפלים בבירוקרטיה שמאפשרת את היצירתיות של האנשים עצמם?

עבורי פסטיבל אינדינגב הוא עיר של ממש. לא כי יש בו רחובות או חנויות או תשתיות, אלא כי הוא מצע עצום למפגש בינינו שמשאיר אותנו מופתעים כל פעם מחדש ומוציא מאתנו את המיטב, כבני אדם, כקהל וכיוצרים. אפשר להיות ציניים לרומנטיות הזו – אבל רק עד שצועדים לתוך מצפה גבולות בסוף השבוע הנכון של חודש אוקטובר. באותו הרגע, פשוט מחייכים ומתחילים לחיות את הרומנטיקה הזאת, במקום לדבר עליה, והעיר כבר עושה את שלה.

נפגש עוד שבוע בעיר שצמחה לה מן החולות…

צילום: Gaya's Photos