שעת צהריים במחלקת ילדים במרכז הארץ. בחדר עשר שוכבת ילדה שלא מזמן חגגה יום הולדת. היא לא יכולה להזיז את הידיים והרגליים, משותקת כמעט לגמרי מהכתפיים ומטה. כבר כמה ימים שהיא מאושפזת. מצב הרוח, כפי שאפשר לנחש, לא בשמיים. רופאים, אחיות, משפחה, ליצן רפואי שהוזעק למשימה – כולנו מנסים להוציא ממנה חיוך, לתת לה כוחות לתהליך השיקום הארוך שמצפה לה ואין על מה לדבר. במסדרונות המחלקה, כמו במערבון, בין ילד משתעל לתינוקת עם חום, הולך זמר של להקה פופולרית, ביד אחת גיטרה, ביד שנייה חיוך. הוא נכנס לחדר עשר וסוגר אחריו את הדלת. במשך שעה אקורדים ושירים בוקעים מבעד לדלת. הרגע הזה הוא רק שלהם. כשהוא יוצא מהחדר אנחנו נכנסים לביקור. שם שוכבת ילדה אחרת. קורנת, מחייכת, ואין תרופה בעולם שתצליח לייצר על פניה את אותו החיוך.

למוזיקה יש איזשהו כוח לא מוסבר. היא מאחה לב שבור, מרגיעה ברגעי חרדה, מדרבנת את צעדייך בריצה בשכונה, וברגעים נכונים יכולה להעביר בך צמרמורת מכף רגל ועד ראש. אולי זו קלישאה אבל היא נכונה. מי מאיתנו לא חווה רגע שבו מוזיקה נגעה בו וגרמה לו לבכות? אבל האם מה שאנחנו מרגישים כל כך חזק בלב ובגוף נכון גם מבחינה מדעית? האם אפשר להשתמש בכוח שיש למוזיקה גם בשביל לרפא? תנו לי לספר לכם כמה דברים ומי יודע, אולי בביקור הבא שלכם אצל הרופא, תצאו עם כרטיסים להופעה של ה-Foo Fighters.

ראש

לפני כמה שנים, בניסיון להעביר נסיעת אוטובוס, ראיתי סרט קצר ביוטיוב העונה לשם הקליט – "איש זקן בבית אבות מאזין למוזיקה מתקופת נעוריו". בסרטון רואים את הנרי שסובל מדמנציה מתקדמת. הוא יושב בחלל משותף בבית אבות בכיסא גלגלים, אצבעות ידיו משולבות בחוזקה, מונחות על כרית תמיכה קשיחה. ראשו רכון כלפי מטה, בוהה בידיו בחוסר מעש. כשהבת שלו ניגשת אליו הוא לא מרים את הראש, הוא בקושי מזהה אותה ועונה בלקוניות מנותקת על שאלותיה. כמה רגעים מאוחר יותר מניחים על אוזניו אוזניות המשמיעות לו מוזיקה מתקופת נעוריו. מייד הנרי "נדלק". הוא זוקף את ראשו, עיניו פתוחות לרווחה, מזמזם את המנגינה ומניע את גופו בריקוד קטן. הנרי חוזר לחיים. ההשפעה גם נמשכת לאחר הורדת האוזניות. שואלים אותו שאלות והנרי משתפך, ושר, כאילו לא רק עד לפני רגע התקשה לענות על שאלות של "כן" ו"לא".

ד"ר אוליבר סאקס טוען שמה שקורה במוחו של הנרי ושל כולנו כאשר אנחנו שומעים מוזיקה, שונה ממה שמתרחש כשאנחנו צורכים סוגים אחרים של אומנות. אנו קולטים מוזיקה ברמות ורבדים שונים של המוח, שלא בהכרח קשורים רק לשמיעה.
מסתבר שמוזיקה נקלטת באזורים האחראים על רגש, אזורים ויזואליים, אזורים של פעילות פרימיטיבית וקואורדינציה. כשאדם סובל מדמנציה לדוגמא, היכולת שלו להגיע לזיכרונות או לפעולות קוגניטיביות נפגעת, ואילו המוזיקה מאפשרת דרך קיצור. היא מכניסה את המוח לזיכרונות האלו בדלת אחורית, במסלול עוקף, ומחזירה לחיים, גם אם רק לזמן קצר, את האדם המתחבא שם בפנים. הסרטון הקצר שמתאר את הנרי הינו חלק מסרט דוקומנטרי באורך מלא הנקרא "חיים בפנים" (ALIVE INSIDE) והוא מגולל את עבודתו של איש אחד פשוט שמחלק לחולי דמנציה נגני מוזיקה עם מנגינות ילדותם ו"מעורר" אותם בזה אחר זה. המוזיקה מעוררת תגובה, כפי שמספר אחד הרופאים, "שאף תרופה או כדור לא הצליחו לעורר".

בטן

לידה מתחילה באיתותים של כאב קטן, צירים. אין לי שום דרך להבין את הכאב שאשתי חוותה שם בלילה שבו נולדה הילדה שלנו, אני רק יודע שזה כאב, מאוד. אחרי עשרים שעות בחדר לידה, כשהצירים התחזקו מעבר להשפעת האפידורל, הייתה סוף סוף תחושה שזה מתקרב. הוצאתי את הרמקול הקטן שלנו מהתיק. בחרנו בתורות שירים שירגיעו ושיפיגו את הכאב, שירי קבלת פנים. זאת לא הייתה רק "תחושת בטן", למוזיקה ישנה באמת השפעה משככת על כאב, והתיאוריות לגבי האופן שבה היא עושה זאת מגוונות.
אחת מהן לדוגמא, גורסת שכשאנחנו שומעים מוזיקה ונהנים ממנה, הגוף שלנו מפריש אנדורפינים (הורמונים, קרובי משפחה של המורפיום). האנדרופינים משככים כאבים והם יכולים להביא אדם למצב של "ריחוף" פסיכו-פיזיולוגי. תיאוריה אחרת, "תיאוריית השער", טוענת שגירוי חשמלי במערכת העצבים חוסם גירויים אחרים וכך גירוי עצבי של מוזיקה חוסם את זה של הכאב.

מחקרים רבים הראו כיצד השמעת מוזיקה הביאה לירידה ברמות כאב. לפני ניתוחים או במהלכם, בשיקום לאחר התקפי לב, בפצועי מלחמה, בילדים אונקולוגים או בנשים לאחר לידה – כולם הראו קשר בין מוזיקה לכאב או סימפטומים אחרים. מחקר אחד העיד על ירידה בלחץ דם; או על שיפור ביכולת של המערכת החיסונית להתחזק לאחר טיפולים; אחרים הראו ירידה בעוצמת כאב אצל מי שהאזינו למוזיקה במהלך הכאב, לעומת מי שלא; מחקר אחר בכלל הראה שדווקא מוזיקה רועשת פוגעת ביכולת להחלמה, לעומת מוזיקה קלאסית המשפרת אותה. לכל המחקרים מכנה משותף אחד – כשמצרפים מוזיקה לתהליך הריפוי – היא ללא ספק משפיעה עליו. זה לא שהמוזיקה החליפה וכנראה גם לא תחליף את הטיפול התרופתי, אבל יש לה תרומה משמעותית לתהליך ההחלמה וההתמודדות איתו.

תומר בכר, תראפיסט במוזיקה מספר: "כשאני מנגן לילדים במחלקה יש לזה אפקט של הרגעה, שלעצמו משכך כאב, אבל גם אפקט של הסחת דעת. המוזיקה מוציאה את הילד מהסיטואציה של בית החולים, של הכאבים שלו, של המחלה שלו, הסחת הדעת הזאת משכיחה את הכאב. הדבר הזה עובד גם כשאני נותן לו כלי נגינה בידיים; הניסיון לנגן, להצליח במשימה הזאת – מסיח את דעתו מהסיטואציה. ישנו גם אפקט נוסף והוא הרצון של ילד להמשיך לנגן וללמוד אחר כך, אחרי השחרור. ההתנסות החדשה הזאת נותנת לו אופק וזה תורם לתהליך ההחלמה והכוחות שדרושים לו".

גפיים

תורנות לילה, אני נכנס לחדר לקבל ילד חמוד בן עשר וקצת שחולה בסרטן. אבא שלו מסדר את השקיות שהם גוררים איתם מאשפוז לאשפוז. על זרוע ימין שלו מבצבץ מהשרוול קעקוע מסקרן. הוא מספר לי על המחלה של הילד: טיפול כימותרפי, תופעות לוואי, חום שבגללו הוא התאשפז. בשלב מסוים אני לא מתאפק ושואל על הקעקוע. זו מחווה ל-Cure הוא עונה לי. גונג. אנחנו מתחילים לדבר על חוויות מההופעה שלהם ששנינו ראינו, על הופעות אחרת, על באקט-ליסט של כל אחד מאיתנו. אני שואל את הילד מה הוא אוהב לשמוע והוא, כמו תלמיד טוב, עונה "הקיור". "היית בהופעה שלהם?" אני שואל. "לא" הוא עונה לי, "אבל אני אהיה".

ב-2016 יצאו חבורה של חוקרים בריטים, וכנראה חובבי מוזיקה, לבדוק האם הופעות יכולות להאריך את החיים שלנו. הם ביקרו בשתי הופעות נפרדות של אותה תזמורת, במרווח זמן של ארבעה חודשים. בכל הופעה הם לקחו דגימת רוק של הצופים לפני ואחרי ההופעה וראו שרמות ההורמונים שקשורים לסטרט ירדו באופן משמעותי אחרי ההופעה. באותה שנה בצד השני של העולם פרסמה חבורת חוקרים אוסטרלית מחקר שהראה שחובבי הופעות ופסטיבלי מוזיקה מחזיקים בתחושת רווחה נפשית (Well Beeing) גבוהה יותר משאר האוכלוסייה, וגם להופעה יש סגולות פיזיות ששקולות לריצה של חצי שעה על הליכון, (בנוסף לאימון של הסרעפת כשמצטרפים בשירה עם הלהקה).

לב

מאז ומתמיד מוזיקה הייתה בשבילי גם מחלה וגם תרופה. לפני חמש שנים כשעוד הייתי סטודנט לרפואה, נסעתי לפסטיבל ורכטר בבלגיה עם חבורה שהיא משפחה. תמיד אהבתי ללכת להופעות, אבל אז ב-2012, בדשא ליד העצים, חוויתי אותה קצת אחרת. על הבמה הופיעו Elbow, וכשגאי גארווי, סולן הלהקה, חצי שר חצי לחש שיר שכולו היה תפילה, אל מול קהל של שמונים אלף מאמינים, הרגשתי בפעם הראשונה את המוזיקה נוגעת בי בראש ומחלחלת מלמעלה למטה, מפעילה כל שריר בגוף, מצמררת ומרגשת בו זמנית. אולי זה השילוב של עבודה היומיומית עם גוף האדם ואולי אני סתם רגשן, אבל מוזיקה מצליחה להשפיע על כל מערכת ומערכת בגוף שלי. מאז, וגם בעצם עוד לפני, אני נוטל מוזיקה והופעות באופן קבוע, בהמלצת הרופא לחיזוק הגוף והנשמה וללא מרשם, וההשפעה היא 100% חיובית.


יונתן גופר, מתמחה ברפואת ילדים, ואוהב גדול של מוזיקה מאז שעוד היה ילד.