אם פסטיבל אינדינגב הראשון סימן במובן מסוים את כניסתו של המושג 'אינדי' אל תוך השיח התרבותי, אולי זה לא יפתיע לגלות שלאחר יותר מעשר שנות פעילות אינטנסיבית של הסצנה בישראל, אפילו האקדמיה התעוררה על מנת לבחון את התופעה, וכך בדיוק נכנסנו אנו לתמונה.
לפני כשנתיים פתחנו במחקר אנתרופולוגי על המוזיקה העצמאית בארץ. המחקר נוסד ב"תצפית משתתפת" שנעשתה בהפקת האינדינגב, בעקבותיה המשכנו לחקור בפסטיבל "יערות מנשה" ובמקביל השתתפנו במספר פסטיבלים עירוניים ואזוריים. כל זאת על מנת להכיר את הסצנה, גם בפעילותה השוטפת ע"י ביקור במועדונים שהוזכרו כמרכזיים, לצד הפסטיבלים השנתיים והגדולים. קיימנו ראיונות עם מפיקים, אמנים, ובעלי לייבלים, עם עיתונאים המסקרים את התחום, וניסינו להכיר לעומק את כל מי, ומה, השותפים לסצנת האינדי ואף נחשבים מרכזיים בה לאורך השנים. לבסוף, על מנת להשלים את איסוף המידע, הפצנו גם מאות שאלונים בקרב משתתפי הפסטיבלים, כדי להבין את החוויה גם מנקודת מבטו של הקהל.

אנו מזמינים אתכם/ן להצטרף אלינו למסע אנתרופולוגי מקוצר, בו נגדיר את תחום המחקר והקשיים ונדגים איך בעצם נעשה מחקר אנתרופולוגי, בעזרת תיאור וניתוח של שני קטעים מתוך אותה תצפית משתתפת שלנו בהפקת הפסטיבל – סך הכל טעימה קטנה ממחברת המחקר המלאה. מחברת שבעזרתה נתייחס למאפייני ההפקה, המבהירים היבטים משמעותיים בסצנת "האינדי" ושופכים קצת אור על הבנת המושג המעורפל.

"אינדי"?

כנהוג במחקרים אקדמיים, התחלנו את המסע בניסיון להבין בכלל מה זה "אינדי"? כך גם תחמנו את גבולות המחקר. מהר מאוד הבנו את מה שרבים מקוראי המגזין בטח כבר יודעים: את סצנת האינדי קל יותר להגדיר על דרך השלילה. קשה להגיד מהי הסצנה, קל יותר להגיד מה היא לא – אינדי הוא אינו מיינסטרים, זאת לא מוזיקה שמוכרת בקרב רבים, והיא לא זוכה לתמיכה מצד התעשייה או מצד גורמים מסחריים. אלא שבדרך הזו אי אפשר להבין בבירור את גבולות התופעה התרבותית שבמרכז המחקר.

היעדר הגדרה סדורה וסגורה למושג 'אינדי' בהקשר מוזיקלי (Indie Music) אינו מפתיע. כרונולוגית, ה'אינדי' צמח בשנות השמונים של המאה הקודמת. תקופה בה ניתן היה לשרטט יותר בקלות את ההבחנה בין מיינסטרים לאלטרנטיב ולהציג בבירור את הניגוד שביניהם. מוזיקת מיינסטרים נתפסה אז ככזו שפונה לקהל הרחב, מכוונת להנאה ולבידור ושגופים מעטים ורבי עצמה, בראשם בעלי אינטרסים כלכליים כבדים, הם אלו התומכים בה. המוזיקה העצמאית מאידך התפתחה כאופוזיציה לאותה התופעה. היא נתפסה כמיוחדת ואותנטית. היא פנתה לקהל מובחן, אליטיסטי בעיני עצמו, קהל אשר חיפש בחוויה המוזיקלית בעיקר משמעות רגשית, אינטלקטואלית ורוחנית. האנשים המעורבים בתהליכי היצור וההפצה של המוזיקה העצמאית הסתייגו ואף גילו עוינות ביחס לממסד המוזיקלי של הזרם המרכזי. הם פיתחו לעצמם ערוצים אלטרנטיביים, שהיו מבוססים במידה רבה על פשטות ועשייה עצמית, עד שלאט לאט הוגדר בניגוד לתופעה המרכזית.

מסיבות מגוונות הבחנות אלו מאבדות מן הרלוונטיות שלהן בתקופה הנוכחית, משום שהיום לאומני מיינסטרים ולמי שמזוהים עם השוליים דפוסי פעולה משותפים. למשל, כשיוצר כמו אסף אמדורסקי עדיין צריך לגייס מימון מהקהל כדי להפיק דיסק חדש, ומנגד פורטיס, ממבשרי האינדי בישראל, מככב בפרסומת לבגדי ילדים. שניהם מופיעים גם על במות אינדינגב וגם בתחרויות לגילוי אומנים בתוכניות הטלוויזיה, שכמו מזקקות את ההיגיון המסחרי ואת האסתטיקה של אמצע הדרך. עוד ניתן לראות, שלאומני מיינסטרים ואינדי יש רעיונות משותפים לגבי הצלחה וכישלון, וגם שהמשמשים כקובעי הטעם במיינסטרים יותר ויותר עשויים למצוא את עניינם במוזיקת השוליים. נדידתם של שדרנים כגון ניר גורלי, נדב רביד, קוואמי ואחרים בין תחנות רדיו ותוכניות המזוהות כמיינסטרים לבין אלה המזוהות כאלטרנטיביות, יכול להמחיש אף היא את הטענה כי גבולותיה של סצינת האינדי עמומים, וש"אינדי" הוא למעשה מושג חמקמק עד מאוד.

אך גם בלי הגדרה מילולית "מתאימה" סצינת המוזיקה העצמאית תוססת. היא גדלה, מתפתחת ומשתנה, ולמעורבים בעשייה המוזיקלית, לצד ניהול הלהקות ו/או המועדונים, הכותבים, מפיקים וכו', יש הבנה וזיקה עמוקה לדבר, מה שהופך אותם לשותפים מלאים באותה הסצנה. שאלת המחקר שלנו לבסוף התנסחה כשהבנו שמטרתנו היא לפענח למה מתכוונים אנשי האינדי כשהם משתמשים במושג זה. מהו להבנתם, הרעיון שבבסיס ה'אינדי'? ולא פחות חשוב מכך – איך הופכים רעיון מופשט לפעולה, לאירוע, ולדבר שקיים באופן ממשי במציאות? הבנו שאם אנחנו רוצים לפענח את סצנת האינדי עלינו להיות שם בשטח, בזמן שהיא נוצרת, כאשר מן החולות צומחת עיר הלוכדת בתוכה את הרעיון.
הודות ללב הרחב של מפיקי הפסטיבל, הצטרפנו לתהליך ההקמה של פסטיבל אינדינגב, נטינו אוהלנו במתחם הצוות, והתחלנו לעשות מה שעושים אנתרופולוגים: ללמוד את הדבר תוך כדי השתתפות בו. הקשבנו, שוחחנו, חווינו וכל הזמן הזה תיעדנו את הכל לטובת ניתוח וגיבוש הטענות. איך זה עובד? מה ניתן ללמוד מהקשבה לשיחות צוות ארוכות, מישיבה ליד המדורה לאחר יום עבודה, מעבודה במטבח, תקיעת יתדות או צביעת שלטי הכוונה? זאת נדגים בעזרת שתי אנקדוטות והרהור.

אנקדוטה ראשונה – "חווית ההקמה"

היה זה בערב הראשון שלנו בשטח הפסטיבל. עד כה נפגשנו עם מספר מצומצם של אנשי ההפקה, ועכשיו לראשונה אנחנו צריכים להשתלב בקרב קבוצה הרבה יותר גדולה של אנשים. מהאינטראקציה בזמן ארוחת הערב אנחנו מתרשמים שמדובר במפגש של חברים קרובים. הירידה לשטח הפסטיבל לשם הקמתו, הינה הזדמנות עבורם להדק קשרים בין-אישיים שטופחו לאורך השנים. אמנם אנו מכירים חלק מאנשי הקבוצה, אולם אין בכך כדי לבטל לגמרי את תחושת הזרות שלנו. לאחר ארוחת הערב אנחנו מתיישבים ליד המדורה ופוגשים את יוני. מתברר שגם יוני כמונו, הגיע רק היום. הוא מסביר לנו שהוא "הלפר", ושתמורת עזרתו בהקמת הפסטיבל הוא יקבל כרטיס כניסה לאירוע. הוא מספר שהגיע לעבוד כ"הלפר" בעקבות חבר טוב שלו שהיה באותה סיטואציה בשנה שעברה, ובשנה הזאת הוא כבר עובד מן המניין. מדוע הוא החליט להצטרף? אנחנו שואלים, והוא מסביר את מה שנשמע שוב ושוב בהזדמנויות שונות: אותו חבר סיפור לו שחוויית ההקמה היא משהו מיוחד ושאפשר לומר שהקמת הפסטיבל מהנה כמו – ואולי אף יותר – מהפסטיבל עצמו. "נו", אנחנו שואלים – "ואתה נהנה?". "כן", הוא עונה לנו. אבל נדמה שגם הוא, כמונו – עוד מרגיש מעט בודד ושתשובתו החיובית נועדה גם על מנת לשכנע את עצמו.

"אף שלט אינו זהה למשנהו" – שלטים בעבודת יד באינדינגב // צילום: גאיה ס. טרטל

אנקדוטה שניה – "הפרוייקט להצלת החיפושיות"

קפה ראשון של הבוקר ואחריו אנחנו מצטרפים לצוות העובדות האחראיות על כתיבת שלטי הפסטיבל. שלטי הכוונה, שלטי אזהרה, שלטי המלצות, שלטי השראה. עוד יומיים מתחיל האירוע ועדיין לא סיימנו את כתיבת השלטים המכוונים את הקהל אל הברזיות והחניה. כיוון שאנחנו כבר מרגישים חלק מהצוות ומעורבים רגשית בנעשה, אנו גם מעט מודאגים. האם נספיק להכין את השילוט הדרוש בזמן? התהליך הרי לוקח את זמנו – תחילה חותכים ריבוע קרטון מתוך ערימת ארגזים משומשים המונחת בצד, בשלב שני צובעים את הקרטון ומניחים לייבוש בשמש, בשלב הבא יש לכתוב עליו את המסר הדרוש, ולבסוף – לקשט. כך שכל שלט נעשה מתוך תשומת לב והקפדה אישית, ואף שלט אינו זהה למשנהו. זה לוקח הרבה זמן כמו שאמרנו ובתוך מה שנדמה כלחץ עבודה ודחיפות אנו שמים לב לכך שאיה, אחת מחברות צוות השילוט, כבר כמה ימים שאינה שותפה למאמץ לסיום התהליך הכללי, אלא עוסקת במרץ בהכנת תמרורי אזהרה מסוג שונה: משולשי קרטון, הנצבעים בידיה באדום ובעזרת מכחול וצבע שחור הופכים לתמרורים המזהירים את הקהל לבל יפגע בחיפושיות – "זהירות, חיפושיות חוצות" מתריעים השלטים, כחלק מ"הפרויקט להצלת החיפושיות". מתברר שעל אף העבודה המרובה שישנה לעשות, מצליח להתקיים גם פרויקט שחציו הלצה וחציו הזיה. פרויקט שכולל לא רק את שלטי האזהרה אלא גם את הקמתו של מזבח ובראשו חיפושית שחורה ענקית עשויה עיסת נייר.

הרהור:

מה אנו למדים מכך על סצנת האינדי? מהם הערכים ודפוסי הפעולה שהופכים הפקה להפקת פסטיבל אינדי? להלן כמה תובנות:

חברות – הפקת הפסטיבל אינה עסק כלכלי רגיל, וגם לא עוד מקום עבודה לעובדיו. היחסים, קשרי החברות והאינטימיות הרבה שחולקים רבים ממעורבי ההפקה, מרכזיים יותר מתנאי השכר, תגמולים חומריים כאלה ואחרים או חוזי העסקה. צוות ההפקה מתגבש על בסיס היכרות אישית. "חבר מביא חבר", עד שברבות השנים מתגבשת קבוצה של אנשים המתפנית מעיסוקיה המגוונים לטובת ההפקה, וזאת משום שהמעורבים בה הם לבסוף חברים. חברות זו היא שהופכת את תקופת ההקמה לחוויה משמעותית, והיא אשר מדובר עליה לפעמים במונחים של "קסם" ולא רק של עבודה.

עבודה עצמית/DIY ייתכן שבמונחי יעילות ורווחיות המקובלים בהפקות מיינסטרים אין תועלת רבה לייצר בכל שנה מחדש, בעבודת יד, את שלטי הפסטיבל ואת העיצוב האמנותי של המרחב. ניתן כיום כבר להדפיס שלטים אחידים בייצור המוני, ולעשות בהם שימוש חוזר. במונחי יעילות המקובלים בהפקות מיינסטרים האנרגיה והמשאבים המוקדשים לעיצוב מחדש של שלטים וגב-הבמה לכל אחת מבמות הפסטיבל, נדמית כבזבוז מחפיר. אולם בהפקת אינדי, לפעולה זו יש ערך רב. מיחזור הקרטונים לטובת שלטים, פיסול משאריות הייצור, איסוף חומרים מן הטבע והפיכתם לקישוטים – כל אלה נתפסים כבעלי ערך משום שהם נותנים מקום ליצירתיות, לחדשנות ולביטוי האישי של המעורבים בהפיכת המדבר למרחב פסטיבלי. זוהי פעולה שמסרבת ל"סטנדרטיזציה", להגיון הקפיטליסטי ולמישמוע האסתטי. דרך הפעולה הזו למעשה, מקנה לעצמו האירוע את אופיו הייחודי.

הגשמת חלומות – את הקמפיין להצלת החיפושיות לא ניתן להבין במונחי המיינסטרים. לעומת זאת בסצנת האינדי נתקלנו שוב ושוב בהזמנה הפתוחה להציע רעיונות, ולעוף על כנפי הדמיון. מה שבשיחה מקרית נדמה כמו פנטזיה חסרת סיכוי – התממש, הצעות שנשמעו מופרכות במבט ראשון – התגשמו. לעיתים נדמה היה אפילו שחלק מן הפרויקטים גוזלים מההפקה משאבים יקרים, אולם גם הם זכו למימוש, או לפחות נשקלו ברצינות, וזאת מהסיבה הפשוטה שאת אלו המעורבים הם פשוט שימחו.

גם כיום, אחרי שנתיים בהן אנו חוקרים באינטנסיביות את סצנת המוזיקה העצמאית, אין לנו הגדרה תמציתית ומדויקת למושג "אינדי", איתו התחלנו את המסע. ייתכן וגם בסוף התהליך לא נגיע לכך, ואולי גם אין בכך צורך. מה שמתברר זה שמוזיקת אינדי אינה רק מוזיקה, היא צורת פעולה הנותנת מקום לחברות, לעשייה עצמית ולפנטזיות. במובן מסוים, הבנת מאפיינים אלה נותנת קצת מענה לשאלה – מה זה "אינדי".

למחקר על סצנת האינדי התגלגלנו די במקרה. זה התחיל עם רעיון לפרויקט משותף שנעשה "על הדרך", בעוד כל אחד מאיתנו שוקד על מחקריו האחרים, אך לאינדי חוקים משלו. תוך זמן קצר נשאבנו אל הסצנה, ולמחקר מקיף אודותיה ונשבנו בקסמים שעוטפים אותה מכל עבר – זוהי הזדמנות מצוינת עבורנו גם לומר תודה מעומק הלב לכל אלו שאפשרו זאת – כל מי שחלק איתנו את הידע, מי שענתה בסבלנות לשאלותינו המרובות, מי שהתראיין/ה וקיבל את נוכחותנו גם כשלא היתה בה תועלת על פני השטח ואלו שפתחו לנו את הדלת להפקות נוספות או לאנשים חדשים שלא הכרנו.
תודה לכל מי שאיפשר לנו להרגיש חלק ולגעת בקסם. כי אפשר לנתח אותו עד מחר, אבל החוויה עצמה היא כבר הבנה מסוג אחר לחלוטין.


דלית שמחאי ואורי דורצ'ין הם אנתרופולוגים המסתובבים ברחבי הפסטיבלים בארץ ועושים עבודת מחקר בת כמה שנים על סצנת האינדי המקומית. בוודאי תפגשו בהם גם בפסטיבל המתקרב ותוכלו לומר להם את חוויתכם ובכך לתרום למחקר.
תמונת הקאבר: מתוך עמוד הפייסבוק של האינדינגב