ממש בשעת כתיבת שורות אלו, הארץ סוערת. רחובות העיר העברית מתמלאים בהמוני אדם המוחים על התפטרותו של חבר בית המחוקקים, אשר נאלץ לפנות את מקומו בשל השתתפותו, לפני כשנתיים, בחתונת אחיינו – שהתחתן עם גבר אחר, רחמנא ליצלן, אהובו. לא רק שחבר הכנסת המכובד לא התבייש במעשה החמור – הוא אפילו הודיע, בקולו שלו, שחרף ה"תועבה" הוא השתתף במאורע. הקהילה הגאה ואלפים מתומכיה יפגינו מחר בשורת משמרות מחאה המוניות מול בתי הנהגת המפלגה ובתי הרבנים אשר קראו להתפטרות הרב. הפגנה תיערך גם מול ביתו של חבר הכנסת בשל דבריו החמורים. זהו, תמו ימי השתיקה.

אבל הארץ אינה סוערת באמת. המצקצקים ציקצקו, המגנים גינו והקופונים נגזרו. חדשות היום הופכות במהרה ללינקים השבורים של מחר. "הֲבֵל הֲבָלִים" אָמַר קֹהֶלֶת "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל", "מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".
האומנם?

ח"כ יגאל גואטה // צילום: איתי גדסי

בשנה שעברה ציינו (מעטים מאיתנו, לכל הפחות) חמישים שנים למהומות בקפיטריית קומפטון – התקוממות של פעילות טרנסד'נדריות כנגד שוטרים, במה שלימים נחשב כאקט הראשון של התנגדות קהילתית רחבת היקף לאלימות משטרתית. בעוד כשנתיים, ב-28 ביוני 2019, נחגוג גם חמישים שנים למהומות סטונוול – אותו ערב בו התנועה לשחרור להט"בים, הגיי-ליבריישן שסיפור הולדתה שזור עמוקות דווקא בנשים לסביות וטרנסיות אמיצות, הפכה לתנועה. האקטיביסטיות והאקטיביסטים שהתנגדו למעצר האלים, היו רק נקודה נוספת ברצף ארוך של התנכלות אנטי-להט"בית מפורשת מצד משטרת ניו-יורק. ההתנגדות הפכה למהומות של ממש – כשעוד באותו הלילה הצטרפו אליה אלפי אנשים מרחבי הגריניץ וילג', וכל זאת בתקופה שבה הומוסקסואליות עדיין הייתה מחוץ לחוק ב-48 מתוך 50 מדינות ארה"ב. במלוא שנה לאירועי סטונוול נחגג גם מצעד הגאווה הראשון בעולם.

במבט מהצד נדמה כי זאת הייתה התנועה לשינוי חברתי המצליחה ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית. אף מאבק דומה לא הגיע להישגים שכאלו בפחות מחמישים שנה, או שחרר כמות גדולה כל כך של אנשים מחיי אלימות ואפליה בפרק זמן זעום כל-כך באופן יחסי. לכן אין זה פלא שרבים אף מנסים לכתוב מחדש את דברי ימי סטונוול ולנכס לאירוע ההוא משמעויות כאלה ואחרות.

חרף התשוקה לעשות זאת לא אשקע גם אני בדיון על התנועה, לא הפעם לכל הפחות. זאת משום שהתבקשתי לכתוב למגזין אינדינגב החמישי, תחת הכותרת "שפה שסועה", על מצב הדברים הנתון של המוזיקה הלהט"בית, ועל הקשר שנוצר בעיניי בין קהילה למוזיקה ובין שפה למאבק. זוהי משימה כבירה  בעיניי, ואני מתעתד לשגות בה רבות, לגרד את פני השטח ותו לא, אפילו להשאיר אבנים לא הפוכות שימתינו לעבודה המחקרית והציבורית הראויה להם. אבל גם זאת התחלה.

אז מה היא מוזיקה להט"בית?

נדמה שקשה עד בלתי אפשרי לקבוע תחום מוגדר. האם זוהי רק מוזיקה הנוצרת בידי להט"בים, או שמא מוזיקה הכתובה על להט"בים ולהט"ביות? ומה ביחס לשירים כמו "We Shall Overcome", שיר שהושר בקול רם ובניצחון, בידי טרנסיות ונערים הומלסים בזנות, בעודם מובלים למעצר בערב ה-28 ביוני 1969; או לשיריה של ג'ודי גרלנד, מהגיי-אייקונים הראשונים, שנפטרה שישה ימים לפני אותו ערב ניו-יורקי? אם כן, נדמה שבטוח יותר לדבר באנקדוטות מאשר בהכללות. שנכון יותר לדעתי לגעת בזמני ובנקודתי.

בניגוד לקהילות אחרות ולמאבקים אחרים, המאבק הלהט"בי הוא מאבק של סממנים פנימיים – זהות מגדרית, נטייה מינית. כך שנדמה שמובן למה חלק גדול מהקאנון שלנו אינו מאבקי פר-אקסלנס, אלא נוגע יותר בתהומות הנפש. ובכל זאת, נדמה שהיום אי אפשר להתכחש לסוגיית ה"אישי הוא הפוליטי". השיח הפנימי לא רק חשוב בפני עצמו – והוא חשוב – כמעניק השראה, מייצר דמויות לחיקוי ונותן לצעירות וצעירים, להט"ביות ומתלבטים, לראות את בני דמותם מצליחים, משגשגים ומוכשרים, (זאת אחרי שנים רבות מדי של מסר אנושי מערבי לפיו החיים כלהט"בים הם בהכרח חיי סבל, אומללות ובדידות), השיח הפנימי חשוב גם החוצה – כי הוא מראה למי שאינו חלק מאותה הקהילה פנים אמיתיות, כאלו שאינן סובלות מדמוניזציה. השיח מראה כי השד איננו נורא כל-כך.

Fast Forward, 2017. הז'אנר הלהט"בי הבולט ביותר הוא הפופ, האייקונים התרבותיים של הז'אנר אימצו – בתהליך מתגבר ששורשיו בשנות השישים ושהתגבר משמעותית במהלך המאה העשרים ואחת – את הקהילה הגאה ואמני פופ רבים מספור התחילו אט אט מזדהים כחברי קהילה. אך עם זאת חשוב לומר – הז'אנר הלהט"בי אינו מוגבל לפופ. מוזיקה להט"בית פורצת דרך קיימת בכל ז'אנר, וביותר ויותר ז'אנרים היא גם תופסת את קידמת הבמה. כך קרה שב-R'nB עם יציאתו מהארון של פרנק אושן, שסירובו להתחייב להגדרה כזאת או אחרת (המהדרין יאמרו "קוויר", התקשורת תגיד "ביסקסואל" או "הומו") היווה פריצת דרך לכשלעצמו, אותגרו הנחות יסוד ישנות של שחור ולבן שאומצו, למצער, גם בתוך הקהילה. דוגמא טובה נוספת היא לורה גרייס ג'ונס, סולנית Against Me! האחראית לאחד מהאלבומים  היותר שוברי לב של השנים האחרונות, סוג של מגנום אופוס פאנק-טרנסי מ-2014. חאמד סינו, סולן להקת "משרוע לילה" הלבנונית, הוא דוגמא נהדרת וחסרת תקדים לכוכב רוק-אלטרנטיבי מזרח-תיכוני מחוץ לארון. מלבדם, עוד ועוד מוזיקאים להט"בים מערערים את הכללים. לא רק בעצם יציאתם האישית מהארון, אקט מכונן בפני עצמו, אלא גם סוף סוף במנעד, ההיקף והעומק שבעיסוק בסוגיות הלהט"ביות. הסיפורים כבר לא רק סיפורי יציאה – הם נוגעים גם לאובדנות (למשל בשני אלבומיו הראשונים של פרפיום ג'יניוס, שהיה לי העונג לראיין), מערכות יחסים מורכבות (ולא בהכרח רומנטיות) ועוד שלל נושאים. הם שלובים בסיפור גדול יותר – במגוון החוויה האנושית שמוזיקאים שונים מנסים לבטא במוזיקה שלהם.

גיבורים בעל כורחם

יהיה מעניין לבחון כמה משמעותיות הדמויות המאוזכרות למעלה. לכאורה – רק בני אנוש מוכשרים ומצליחים, אך נדמה שהמטען המונח על כתפיהם כבד בהרבה משניתן לצפות. שכן, מיליוני להט"בים בכל רחבי העולם רואים באותם אמנים לא רק שגרירים של הקהילה והמאבק, אלא גם מנהיגיה הבלתי-נבחרים, ובהתאם מצופה מהם, במידה רבה בחוסר הוגנות ותוך צמצום זהותם ושיקוליהם לראייה דיכוטומית של "איתנו או נגדנו", להוביל בריש גלי את המאבק הלהט"בי.
מנגד ברור כי רבים מהמוזיקאיות המובילות היום בהקשר הזה, נהנו ועודם נהנים מהגב העצום של הקהילה הגאה – גב תקשורתי, כלכלי ופוליטי – וכך אולי אפילו מתבקש כי הם "יתנו חזרו" לקהילה. ביקורת מסוג זה מושמעת ביתר שאת בשנים האחרונות גם בישראל, בעיקר סביב חוסר התגייסותם של אמנים מהקהילה למען המאבק הלהט"בי. מלבד תקריות מסוימות מאוד, כשם דבריו של הראל סקעת סביב סערת האימוץ, מרביתם של האמנים הרלוונטים שותקים בנוגע לסוגיות הבוערות, וגם כשהם עושים, או מדברים – מסתכמת התמיכה לרוב בפוסט ברשת החברתית ולא בתמיכה אפקטיבית היוצאת מגדרה וחורגת מכך.

בשנים האחרונות אני זוכה לאייש שורת תפקידים בהפקת מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. מדי שנה אנו פונים מחדש לעשרות אמנים ישראלים, מהקהילה ומחוץ לה, המחבקים את הקהילה הגאה בהתבטאויות ציבוריות בעיקר, ומדי שנה כמעט ואין אמן אחד שמוכן להופיע במצעד בהתנדבות. הרוב מעדיף שלא לפרט סיבה ולהסתפק בתשובות הגנריות – "לא יכולים", "נוותר השנה", וכיוצא בכך. ברור שהדבר מכעיס ומתסכל, אך נדמה כי הציפיה מאמנים להט"בים לתמוך באופן אוטומטי במאבקים של הקהילה הגאה, גם כאשר אלו דחופים ומשמעותיים במיוחד, מתעלמת מעט ממכלול הנסיבות.
איננו הרי זקוקים לטובות של איש, ומי שמבקש לנתק עצמו מהזהותו הלהט"בית ולהופכה לאלמנט אחד ומצומצם בזהותו – זכותו לעשות כך. מניעיו אינם משנים – בין שהם פחד כלכלי (מופרך ככל שיהיה) פגיעה במעמד, נסיבות אישיות מורכבות, זיהוי שגוי של המאבק עם תנועות פוליטיות ומפלגתיות, או אפילו, לשם שינוי, בעיה לו"זית אמיתית, שהרי המצעד נערך ביום חמישי בשיא הקיץ, ערב מבוקש במונחי הבידור – כל אלה סיבות אפשריות בהחלט לסירובם של אמנים שונים, מהקהילה ומחוצה לה, להופיע במצעד בירושלים ובאירועים אחרים דומים.

כמו כן, אי אפשר לקחת מהמוזיקאים הישראלים את חלקם במהפכה הלהט"בית שעברה על ישראל. עברי לידר, רונה קינן וקורין אלאל יצאו מהארון ופרצו דרך לרבים וטובים אחריהם. הם הכניסו סיפורים, קולות ושמות להט"בים ללב הקונצנזוס הישראלי. אי אפשר שלא להוקיר את הזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ולהודות שחרף השתיקה הכמעט-מוחלטת שלה בשנים האחרונות, שתיקה שנסדקה עם מחאת האימוץ האחרונה, התרומה שלה לזכויות טרנסג'נדרים בעולם כולו כשביצעה ריקליימנג מדהים לאיך שהחברה התייחסה לנשים טרנסיות אינה מוטלת לרגע בספק.
אם הם רואים בנו קרקס – ניתן להם קרקס, ואת הקרקס הטוב ביותר. מצחיקה, מוכשרת, אינטליגנטית וסקסית להפליא, לפני קרוב לעשרים שנה, ב-9 במאי 1998, דנה פרצה עוד תקרת זכוכית. וגם לו הייתה פעילותה הציבורית מסתכמת בה – והיא לא – היא הייתה די והותר. באותו הקשר כדאי להזכיר גם את אמיר פרישר גוטמן ז"ל, אליל נוער שחתונתו המתוקשרת לינאי הייתה כנראה החתונה הלהט"בית הראשונה במיינסטרים התודעתי הישראלי, ושעוד בימי בימי היי-פייב נגע בחוויות של ארון ובדידות ועסק בזהות שלו על מובניה הרבים בשני אלבומי הסולו שלו. הוא היה אקטיביסט מושבע, שהתייעד להנחות את מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים השנה, שבועות ספורים לאחר הטרגדיה בה מצא את מותו.

טוב מאד, מעט מדי

ובשוליים? דווקא שם, היכן שאולי מתבקש יותר לאתגר את הנרטיב, לערער הנחות קבועות ולפרוץ דרך לאחרות – נדמה כי הסצינה יותר שקטה, או שמא, מפורשת פחות, ואולי אפשר בכלל לראות בכך ביטוי לאותו טשטוש גבולות, אותו חיבוק של סאבטקסט, או של זרמים תת-קרקעיים ותודעה שמשתנה בשקט ובדחיית הגרנדיוזיות. אם באינדי הלהט"בי האמריקאי אמנים כמו Shamir מעצימים את הגרוטסקיות, בארץ הקולות שונים. הפולק המהפנט והרב-זהותי של נעמה הכהן הוא דוגמה טובה לכך. כמו גם החיבור בין זהות להט"בקית לתודעה פוליטית של אליוט – מחלוצות המוזיקה הקווירית הישראלית ומי שנעה מהדרמטיות  של "זיווה" המבריק בימי פוליאנה פרנק לעדינות ולשקט של "אין גבול לאהבה", שבוצע לראשונה בעצרת "ממשיכים באהבה", במלוא שבוע לפיגוע בברנוער וראה אור במקור באלבומה "5772" משנת 2013.

כדי לגשת גם לימינו של ממש, אפשר להזכיר את העדנה המוצדקת לה זוכה יוני ליבנה הנהדר, הנוגע באלבומו החדש "הרופא לשבורי לב" ובקודמו בחוויות להט"בקיות מורכבות בעזרתה של כנות פואטית. הוא מסרב להצטמצם לגטו תודעתי של יציאה מהארון כקלף-יחיד – ובוחר לעסוק במקום זאת במכלול המורכב שהוא החיים שלו, שלנו, כשסיפור האהבה שלו (ושברון הלב שבעקבותיה) שזור בחיים עצמם ולא מאפיל עליהם. כך גם ניתן להתייחס לאלבום הבכורה של דוד לביא, שמפלרטט זה מכבר כמה שנים עם השיח הציבורי שסביב המיניות שלו, שיח אשר התעורר עוד בימי כוכב נולד. אחרי שהופיע בעבר במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, יצא לביא לפני שנתיים מהארון בעקבות הרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד, באומץ לא מבוטל, יש לציין. כמו כן, שירי האהבה לגבר (למשל "הוידאו", המתקרא על שם הגיי-בר היחיד בעיר) הנוכחים באלבומו המצויין מרגישים טבעיים במעבר שבין שירים על אמונה, משפחה וקהילה – קהילה שהיא בהרבה מובנים קודם כל ירושלמית ורק אחרי כן זאת הלהט"בית.

מול הסיפור האנושי היפה שטווים הכהן, אליוט, ליבנה, לביא ואחרים, נדמה שהמגוון הלהט"בקי בישראל מפגר בכמה צעדים במובן המוזיקלי. תוך כדי כתיבת הטקסט הזה, למעשה תהיתי עם עצמי לגבי לפחות תריסר אמנים ישראלים להט"בים באינדי המקומי, והאם ראוי לאזכירם – אלו הם אמנים הנמצאים בדרגות שונות של מרחק מהארון ודרגות שונות של תשוקה להפרדה בין חייהם האישיים למוזיקה. אפשר אף לטעון שישנו קו מפריד תמוה ותכוף מדי המפריד לרוב בין זהותם של אמנים להט"בים למוזיקה שלהם, בעוד נושאים אחרים, יש יאמרו רגישים לא פחות, כגון אסונות משפחתיים, פחדים, תשוקות, ניכור ותהילה – נחשפים בשיריהם בפתיחות מירבית. חשוב לציין שאין בכוונתי להטיל רפש באף אמן, ובמכוון בחרתי שלא לציין שמות, גם של אמנים שזהותם הלהט"בקית היא חלק ברור מחייהם הפומביים. זאת מהסיבה הפשוטה שבשורה התחתונה זה הוא לא ענייני ולא עניינו של איש.

אסור
שבשם קידום נאורות וקדמה נעז לפלס דרכנו לתוך מוחו וליבו של אדם ולהתיימר להבין אותם טוב ממנו. אנו מוכרחים בעיניי לעשות הפרדה בין ביקורת לגיטימית וחשובה כלפי מי שמשתמש בקהילה כ"ג'וקר", המקנה לו הן שקט ממדורי הרכילות והן כרטיס עתידי ליציאה מהארון לשם קידום אמנותו, לבין מי שבוחר, מכל סיבה שהיא, שלא לעסוק בגלוי, ביצירתו, בחיו הציבוריים או בשניהם – לעסוק בזהותו הלהט"בית.
ובכל זאת – התסכול קיים. מאכזב להיווכח שוב שדווקא מול העושר הבלתי נתפש של המוזיקה הישראלית, הנוגעת שוב ושוב בעולמות תרבותיים מגוונים, המוזיקה הלהט"בית כל כך תחומה ומצומצמת.

אשם ורגשות

ואולי אפשר להאשים גם את מובילי הדעה, בקהילה ובעולם התרבות? אולי אנחנו צריכים לערוך חשבון נפש – מה עשינו כדי לייצר קואליציה דואלית, תודעתית וכלכלית, שתקדם יצירה להט"בית פורצת דרך, בכל תחומי התרבות ובוודאי במוזיקה? מה עשינו כדי להשתמש במשאבים הלא מבוטלים, גם אם רחוקים ממספקים, העומדים לרשותנו, כדי להבהיר לכל צעירה – שהסיפור שלה שווה שיסופר, בלשון הנכונה והאמיתית לו. בלב כבד אני מודה – לא עשינו מספיק כדי לסייע למציאות הזאת להתממש.

לא הזמנו מוזיקאים להט"בים מהשוליים לבמות מצעדי הגאווה. לא וידאנו שעל במות הפסטיבלים שלנו, ובכללם האינדינגב, ניתן מקום מספק למי שזקוקים לקול. במקום זה לרוב הסתפקנו בשמות גדולים מאד עם אמירה קטנה מאוד.
מספיק להתבונן בסרטונים מהופעתה של יעל דקלבאום, פעילה קהילתית שהופיעה השנה על במת מצעד הגאווה, או מהמופע של עדי אולמנסקי, בת-ברית אמיתית לקהילה, בשביל לראות אפילו במידה מועטה, איך דברים יכולים להיראות גם אחרת.

אחרי החגים יתכנסו הארגונים הגאים להתחיל לעבוד לקראת עונת הגאווה של 2018. ב-19 באוקטובר נתכנס, סטרייטים ולהט"בים כאחד, לחגוג מוזיקה ישראלית עצמאית באינדינגב. פתרונות קונקרטיים מיידים כנראה לא יהיו, וכל ניסיון להנדס כאלה ידון לכישלון מהדהד – אבל מוטב אם נזכור את הלקח המשמעותי ביותר מהמאבק של הקהילה הגאה לחירות מאלימות ואפלייה – מודעות היא השלב הראשון, ובמובנים רבים – החשוב מכל.
הגיע הזמן לשים את בעיית חוסר הייצוג הלהט"בי במוזיקה הישראלית על פני השטח, להקדיש לה מקום ראוי וכבד משקל. כך בלבד נוכל להתחיל לפתור אותה, ורק אם נפתור אותה נוכל להבטיח מרחב פתוח לביטוי תרבותי אמיתי שבו הרווח יהיה כולו שלנו.


ערן גלובוס הוא פעיל זכויות אדם, המכהן כיו"ר הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות (ע"ר). בנוסף גם עוסק במוזיקה ומייסד ועורך מגזין המוזיקה הישראלי העצמאי Andy Was Wrong, הנמצא בימים אלה בפגרה.
מקור תמונת קאבר: ויקיפדיה