לפני שנה בדיוק, סיפור אהבה מפתיע הוביל אותי למגורים בלתי צפויים בירושלים, וזיכה אותי באינספור הרמות גבה ושאלות, בעודי אומר לחבריי הקרובים ש"אני עובר לגור בירושלים". אם לומר את האמת, את אותן שאלות שאלתי את עצמי גם אני ברגע ההחלטה להגר מתל אביב אל העיר שחוברה לה יחדיו. כי מה לעשות, מרחוק ירושלים נראתה דחוסה, משותקת בשבת, ומקום שאי אפשר להימלט בו אפילו לרגע מהשסעים החברתיים והפוליטיים הקיימים במדינה. אז מה איבדתי שם?
עברו כמה שבועות בעיר, והבנתי שמיהרתי לשפוט אותה ולדבר אודותיה סרה. אומנם התיאורים שהוזכרו אכן בנמצא, ומבטאים צד מסוים באישיותה העגולה של העיר, אבל אלו היו זניחים לעומת הצבעים השונים שנגלו לנגד עיניי במה שהסתבר לי כאחד המקומות המעניינים והמגוונים שיש לנו בארץ.
כמעט בכל אחד מימי השבוע בירושלים ניתן למצוא אינספור אירועי תרבות. תוכנם משתנה ממקום למקום, ומביא לידי ביטוי קולות שונים ונדירים – וכך קורה שרק בירושלים: ערב אחד בבית אליאנס יתחיל בהרצאות על מוזיקה, בישול ואיכות הסביבה, משם ימשיך להצגה חדשנית של עליסה בארץ הפלאות, ולקינוח יסתיים במסיבה אלקטרונית עד אור הבוקר.
גם בסצנה המוזיקלית המתרחשת בעיר יש עניין רב למצוא, בה נדמה שלכל סוג יצירה ישנו בית וקהל. ניצן למצוא בקלות הרכבים ששרים בלדינו-ספרדית, או של מוזיקה פרסית, לצד אלקטרונית ופסיכדלית חדשנית וחוצת גבולות. בנוסף ובניגוד למקומות אחרים, הקהל הירושלמי שפוקד את ההופעות, נחשב לאחד הקהלים החמים והמפרגנים יותר, וזה לא משנה לאיזו הופעה או מסיבה תגיע בעיר, תרגיש מיד שהוויברציה במקום היא של חום אנושי. ישנה הרגשה שכל מי שלצידך, ירקוד וישיר ברחבה עד טיפת האנרגיה האחרונה. תחושה שמאוד מאפיינת בעיניי את "הסצנה הירושלמית" בקווי אופייה.

כדי להעמיק באיפיוני "הסצנה הירושלמית", (מושג שאמני העיר לרוב קצת מתנגדים לשימושו), ולתהות על קנקנה המיוחד, נפגשתי עם הדי-ג'יי והאומן האלקטרוני Markey Funk, שזכויותיו בעיצוב הבילוי האלטרנטיבי בעיר הן רבות וספורות ונפרשות על פני שנים רבות, לשיחה בה הבנתי עד כמה התרבות האלטרנטיבית בירושלים יקרה לליבו וללב רבים. אינספור שמות של אומנים ירושלמים, ומקומות בילוי שחלקם כבר נסגרו נזרקו לחלל האוויר, בניסיונו להסביר לי מה מייחד את הפעילות התרבותית בעיר, אבל אני בעיקר הבנתי שאין מקום שכזה בעולם.

אהלן מרקי, הרבה אנשים איתם דיברתי, לא אהבו כל כך את ההגדרה "סצנה ירושלמית" בהקשר להתרחשות המוזיקלית של העיר. מה לדעתך בעייתי בההגדרה הזו בכל הנוגע לירושלים?

"בירושלים יש המון בתי ספר לאומנויות ביחס לכמות האנשים שגרים בעיר, והעובדה הזו מייצרת מצב שבערבים האומנותיים השונים יש קהילה שמתקיימת משני הצדדים של הבמה – ערב אחד אתה יכול להיות קהל, ובערב השני אתה מציג על הבמה.
ישנה תנועה כל הזמן מצד אחד אל הצד השני, ואף פעם אין מישהו שרק נמצא בצד של הבמה ומכתיב טון אומנותי מסוים כמו שיש בסצנות במקומות אחרים – בהן יש דמויות מפתח, מתחתיהן שותפים ליצירה, ובסוף הסולם את הקהל שקיים רק בתור קהל ולא מעורב בתהליך האומנותי."

מה גורם לתופעה הזו לקרות דווקא בירושלים, ומונע מהפעילות האומנותית לפעול בתצורה בה הקהל לא מעורב?

"בעיקר העובדה שהקהל תמיד מורכב מאנשים שהחיים שלהם קשורים ליצירה. בירושלים לא היה מפגש בין "המעמד היוצר" לאנשים שקשורים לפעילות התרבותית בעירייה – וזה גרם לכך שהרבה אנשים לא הכירו את מה שמתרחש בסצנת התרבות האלטרנטיבית בעיר. למעט ערב רב של סטודנטים מבצלאל, אקדמיה ותיאטרון חזותי. אותם סטודנטים ואומנים, שהיו קרוב לתשעים אחוז מהקהל שהגיע להופעות השונות, וכפועל יוצא התקיים בינם לבין האומנים שהופיעו, קשר שהוביל להפריה ההדדית והיפוך היוצרות שדיברתי עליו קודם.
בנוסף לזה, במקומות כמו "הסירא" ו"אוגנדה" היה אפשר לראות מדיניות מאוד אינקלוסיבית, בה כל מי שרוצה לעלות ולתקלט על הבמה קיבל את ההזדמנות, וככה התאפשר לו לבחון האם זה באמת הקטע שלו. התנועה הבלתי פוסקת הזו של אמנים חדשים שמצטרפים ומשפיעים על המרחב האומנותי בעיר, יצרה מאגר בלתי נדלה של השראה בו פעם אתה יכול לקבל השראה מיוצר ותיק, ופעם ממישהו ששנה לפני ראית אותו בקהל."

הכניסה לפאב "הסירה" בירושלים // מתוך האתר "זזתי"

מה שאתה מדבר עליו הייתה תופעה שהתרחשה בשוליים והייתה קטנה ואינטימית. לעומת זאת כל סטודנט היום שחי בירושלים מכיר את "המפעל" או את "הסירא" ולוקח חלק בצורה כזו או אחרת באירועים בכל העיר. מה גרם לשינוי?

"זה מתחלק לכמה סיבות. קודם כל אחרי האינתיפאדה השנייה, הייתה רגיעה בעיר שגרמה לאנשים להרגיש יותר בנוח לצאת מהבית ולא לפחד ממה שעלול לקרות ברגע שהם יצאו לרחוב. בערך באותו שלב, התחילו להיפתח הרבה מקומות בילוי בירושלים. אנשים התחילו לפקוד אותם אחרי הרבה זמן שהכול היה ריק, וזה הוביל לפתיחה של עוד ברים ומוקדי תרבות."

"בנוסף, יש אנשים שיגידו לך, שברגע שהעירייה נהייתה פחות מעורבת בכל מה שקשור למקומות הקטנים, היא אפשרה להם להתרכז רק באג'נדה התרבותית שהם ביקשו לייצר ולא בכל מיני רעשי רקע שהפריעו להם להתקיים. לדוגמה, מועדון כמו ה-D1 שחרט על דגלו שאצלו לא יהיה מאבטח שיישא נשק בכניסה – מתוך תפיסת עולם שסברה שהבליינים שבאים למרחב הציבורי במקום, יכולים להיות אחראים על עצמם ועל המקום בו הם בחרו לבלות. נאלץ להתמודד עם העירייה שהחליטה לקנוס אותו בשל העובדה שאין לו מאבטח בכניסה. ברגע שהעירייה הרפתה ממנו, המקום הצליח להתרכז רק ביצירה התרבותית שהוא רוצה לפתח, וזה הוביל לתנופה מאוד גדולה בכל מה שקשור לעשייה ולחשיפה שלו."

"דבר נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו, זה ההשפעה של האינטרנט על התפתחות תרבות הבילוי בעיר, ובמיוחד ההשפעה שלו על התרבות האלטרנטיבית, שהייתה סמויה מהעין בשנים הראשונות שלה. בתחילת שנות האלפיים אם לא ידעת איפה נמצא מקום ספציפי, לא היה לך סיכוי לדעת מה קורה בו, במידה ולא היית מכיר אנשים שיוצאים אליו באופן קבוע. לדוגמא "הרוזה", שהיה 'איפשהו' במחנה יהודה, ורק מי שבילה שם ידע בדיוק איפה הוא נמצא. לעומת זאת היום, כולם יודעים איפה אפשר למצוא את התרבות האלטרנטיבית בעיר וזה מביא קהל חדש, שפעם לא היה מגיע למקומות האלו."

דיברת על המחזוריות שביצירה, והעובדה שברובה היא מושפעת מסטודנטים לאומנות שמשתקעים בעיר לכמה שנים ואז עוזבים בתום הלימודים. מה החסרונות והיתרונות של התופעה הזו לדעתך?

"זה באמת סוג של קללה וברכה ביחד, מצד אחד הסביבה היוצרת מתחלפת כמעט כל שנה, ויחד עם האנשים שבאים, מגיעים רעיונות ופרויקטים חדשם שמשפיעים על חיי התרבות בעיר ומשנים אותה. מצד שני לפעמים זה מרגיש שאי אפשר להגיד מה זו "יצירה ירושלמית" – כי אנשים שמאוד השפיעו על המרחב האומנותי בארבע-חמש שנים שהם גרו פה, באים ולוקחים את כל ההשפעה שלהם למקום אחר ומותירים חלק ריק."

מה הביא אותך לירושלים וגרם לך להישאר בה?

"מה שהביא אותי לירושלים זו מחלת כליות שסבלתי ממנה, וגרמה לי ולמשפחה שלי לעלות לארץ כי הייתי צריך לגור במקום גבוה. אז אני לא ממש מרגיש שבחרתי לעבור לפה, כי זה לחלוטין נכפה עליי. אבל הסיבה שבגללה החלטתי להישאר, היא שזו הסביבה שבה אני מרגיש הכי בנוח, והיא מאוד מתאימה לי כיוצר וכאדם שמאוד מושפע מאותו ערבוב אומנותי עליו דיברתי קודם. נכון שאני לא הדוגמה האידאלית למישהו שפעיל בתוך הקהילה היוצרת בירושלים, כי באופי שלי אני טיפה יותר אינדיבידואליסט, ותמיד שמרתי לעצמי את הספייס והמרחב שלי. אבל עם כל זה, עדיין חשוב לי למצוא אנשים שאוכל לשתף איתם פעולה ושגרים בסמוך אליי. כי זה תמיד כיף לצאת מה-Safe Zone ולנוע בין המרחבים השונים."

אינסטינקט בסיסי

השיחה עם מרקי, מתגלגלת למקומות שונים ומרתקים, בחלקה אנחנו מדברים על ירושלים והשינויים התרבותיים והפוליטיים שחלו בה בחלוף השנים; ובחלקה על האומנים השונים איתם עבד, ועל ההשפעות שלהם עליו ועל יצירתו. אחד הדברים שסיקרנו אותי יותר מכול לפני המפגש, היה בנוגע ליצירה המורכבת ברובה מאלמנטים אינסטרומנטליים, הבאים לתאר תופעות מורכבות מחיי היום יום שלנו. למרות היעדר המילים באלבום Instinct: A Study on Tension, Fear and Anxiety,  או אולי דווקא בגללו, מרקי מתאר באמצעות צלילים אותם מפיק, תופעות כמו חרדה, פחד ואי ודאות, בצורה עדינה ומדויקת, ופורט בצליליו את השכבות השונות שמכילות תופעות אלו. כך הוא בעיניי מצליח לגרום למאזיניו להסתובב עם השאלה –
"האם המילים בהן אנו משתמשים על מנת לדון בתופעות אלו נחוצות? או שמא אפשר "לדבר" אותן גם בחיי היום-יום, בצורה שאינה מילולית?"

"קודם כל, השפה עצמה מהווה מחסום מסוים – כי אם אתה לא מבין אותה אתה מפספס, לטוב ולרע, חצי מהתוכן שנמסר אלייך בשיר." מארקי משיב על חלק מן השאלות שעולות לי מהאזנותיי ל-Instinct. "שנית, למי שכותב את הטקסט תמיד יש מערכת רפרנסים משלו, שלא תמיד המאזין יבין או יכיר, מה שיכול ליצור מרחק בין המאזין לטקסט שמופנה כלפיו. בנוסף לזה, אני חושב שטקסט עלול לכוון מאזין למקום מאוד מסוים וספציפי. הטקסט תמיד מפעיל אותך וגורם לך ללכת למקומות מאוד ספציפיים – כשדרך המניפולציה הזו, הוא גורם לך להתייחס למילים שאתה שומע בצורה מאוד חד ממדית. ב"אינסטינקט", אני משתמש בשלושה משפטים בכל האלבום. בדיוק בשביל הצורך הזה שעוזר לי לחדד את הפוקוס של המאזין לתחושות מסוימות."

איך ניגשת לניסיון לנסח את סבך התחושות האלו בלי מילים?

"האלבום הזה עבורי הוא מחקר שנוגע לשפה המוזיקלית של התחושות האלו. לפני שהתחלתי לעבוד עליו, שמעתי מלא מוזיקה שקשורה לתחושות ורגשות של פחד, חרדה ומתח וניסיתי לברר איזה אלמנטים מוזיקליים מתייחסים לרעיונות האלו. אחרי שאפיינתי את סוג השפה שמדברת עליהן, ניסיתי להשתמש בה כדי ליצור מוזיקה משלי שתדבר על אותם רגעים, ושבהם אנחנו מרגישים חרדה, פחד, או מתח."

צילום: גיא פריבס

איזה דברים חדשים גילית על אותה שפה?

"אני חושב שגם השפה הזו מבוססת על עולם הרפרנסים של המאזין. יש לי אפילו זיכרון שקשור לנושא הזה, שקרה כשטיילנו באירופה אני ובת הזוג שלי ליד פארק שעשועים. באיזשהו שלב בהליכה, היא אמרה לי שכל הסצנה שבה אנו נמצאים – עם אורות הלילה בפארק, והמוזיקה שמתנגנת מאורגן הרחוב מזכירה לה סרט אימה. ואני זוכר, שבאותו רגע הבנתי איך התרבות הפופולרית שאנחנו צורכים פועלת על תת המודע שלנו. היא גורמת לנו להתייחס למנגינות שונות ולקבע אותן כמרתיעות או מבהילות. הרי אורגן הרחוב מנגן במשך מאות שנים בירידים שונים באירופה, ורק בגלל שבסרטים הוליוודיים שמו אותו ברקע בסרטים שונים – אנחנו עכשיו מתייחסים אליו כפסקול של סרט אימה."

לסיום, רציתי לדעת, מה משך אותך לעסוק באלבום שלך בנושאים האלו של חרדה ושל פחד?

התחושות של חרדה ופחד, הן תחושות שאני פחות מרגיש ביום-יום, והעיסוק בנושא הזה היה ניסיון להבין אותן יותר טוב דרך המוזיקה ולגלות האם הן קבורות עמוק אצלי ואני מנסה להחביא אותן. דרך המחקר והמוזיקה שיצרתי הצלחתי להבין איפה התחושות האלו ממוקמות אצלי, ולמה הן תופסות מקום יחסית קטן בחוויה האנושית שלי.

מארקי פועל בירושלים כבר שנים רבות והוא ללא ספק תורם רבות להוויתה בנוכחותו רבת השנים בפסטיבל האינדינגב. גם השנה הפסטיבל יתכבד לארח אותו בבמת הInDTronix כאחד הסטים הסוגרים של הבמה, אבל עד שנגיע לעת הזו, אני הולך לבדוק מה מתרחש הלילה בירושלים.


איתי סממה, גר בירושלים, עוסק בספורט ומוזיקה וכותב את הבלוג Singulari Culture Blog העוסק בסינגולאריות האנושית הקיימת בכל אחד מאיתנו, והייחודיות שמבדילה ומבחינה בינינו לבין אלו שהולכים בסמוך אלינו ברחוב.
תמונת קאבר: מעמוד הפייסבוק של Markey Funk