מירב שחם היא יוצרת רב-תחומית, ובעיניי, גם אחת המעצבות הייחודיות בתעשיית העיצוב הישראלי. עד כמה יריעתה רחבה אתם בטח שואלים? או-הו! תכף תגלו. את תחילת דרכה עשתה במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, וכיום היא מחלקת את זמנה בין עיצוב למסך (Post Production), לטלוויזיה וקליפים, ועיצוב למוזיקאים (יהוא ירון, EREZ, שם טוב-לוי, דני סנדרסון, מארינה מקיסמיליאן ועוד). ההסתברות שלא נתקלתם באומנות שלה — במסך או בחנויות דיסקים ובפסטיבלים — הוא כמעט ואפסי. הקלאש בין השוליים למיינסטרים בעבודתה הוא מרתק במיוחד ולכן גם החלטתי לבחון אותו מקרוב. נפגשנו על בירה ובוטנים ב-״משרד שלה״, ספסל במרכז שדרות חן בתל-אביב, המקום בו היא מקבלת השראה ונפגשת עם אנשים אהובים. כשהתראינו, בדיוק נזכרתי שרק לפני שנה יצא לנו להציג יחד ב"גלריה גבירול" בשבוע האיור – מירב הציגה תערוכת יחיד מהממת שאיגדה את העיצובים שלה בכל הקשור למוזיקה ואיור, ואני השתתפתי בתערוכה קבוצתית בחדר הסמוך (עם איורים מ-׳אפריקה שלי׳ בעקבות האלבום של גלעד כהנא). למרות היכרותי המוקדמת איתה, על אותו ספסל במרכז תל אביב יצא לי לראשונה להעמיק ולתהות על קנקנה.

היי מירב, ספרי לי איך הכל התחיל?

״ישר מסיום הלימודים עברתי לרחוב סלמה בתל-אביב, ואיכשהו התחלתי לעשות הכל במקביל. התחלתי לעבוד ב-׳פלייגראונד׳ (סטודיו לפוסט פרודקשן) ומשם עברתי לעוד סטודיו — ׳עשר אצבעות׳ ואז ׳רשת׳. ובמקביל, לא ישנתי בלילות – עושה פליירים, קליפים, דיסקים. כל הזמן  דברים במקביל. החוויה שלי מסיום הלימודים הייתה מאוד קיצונית, מעבר מאוד קיצוני מעשיית האמנות שלך, כשאת מוציאה מעצמך דברים, למין מקום שאת סוג של פקידה שעושה דברים שונים, וצריכה ללמוד דברים חדשים לגמרי. מאוד התחבר לי העניין הזה של מוזיקה ועיצוב, שם הנשמה שלי. העבודה היא מקור למשאבים ולמידה, ובסוף עברתי מלהיות שכירה ללעסוק בפרילאנס במשרה מלאה.״

מופע החיים של מוטי פנאן

מה היה האלבום הראשון שעיצבת?

״עיצבתי את ׳מופע החיים של מוטי פנאן׳ (של קבוצת גוטל בוטל) שזו להקה שהייתי חברה בה, שם הכרתי גם את יהוא (ירון – בן זוגה של מירב / ט.ס.ו). עיצבתי את האלבום בסמוך לפרויקט הגמר שלי, זה קצת נראה דומה (צוחקת). זה מן קולאז׳ כזה. בסוף הלימודים הייתי ממש בקטע של Terry Gilliam (מונטי פייתון),  ושל המון דברים סוריאליסטים, מצחיקים. דברים שמשולב בהם הומור, אז זה התאים.״

איך את בעצם מתגלגלת לפרויקטים נוספים במוזיקה?

״כשעברתי לתל אביב, דרך יהוא, הוא ביקש ממני עיצוב ללהקה שלו בזמנו. עשיתי להם פליירים. הוא גר בפלורנטין והיה החבר היחיד שהכרתי באזור הזה, לא הכרתי כמעט אנשים. אז פתאום התגלגלתי, הלכתי לכל מיני הופעות ופסטיבלים שלא קיימים כבר.״

כמו מה?

״קראו לזה ׳פולקל׳ה׳, אתה זוכר את זה?
זה היה כמו ״בסוודר״, מעורבב עם יד-שניה ועם מטרה חברתית. היה גם את פאניק אנסמבל שעשיתי להם את אלבום הבכורה. ואז עשיתי להם את הקליפ Spring in my heart עם אנימציה וגרין סקרין (אולפן עם מסך ירוק שמאפשר לחתוך דמויות מן הרקע). זה היה בית ספר מטורף. הייתי עובדת, מסיימים את העבודה ב׳רשת׳ ברמת החייל ב-18:00-19:00, והייתי נשארת עד 2 בלילה.״

כי היה לך ציוד שם?

״כן, ולא היה לי מחשב כל-כך טוב בבית. מעבר לזה, היה לי נוח יותר. זה היה בית לגמרי, כי עשיתי המון טעויות.״

כמו מה למשל?

"דבר ראשון, צילמתי אותם לפני שהיה לי עיצוב. היה רק סטוריבורד, צילמתי אותם על גרין. לא היה יוטיוב. צילמתי עם חבר טוב בסטודיו בגודל של מטר על מטר. אחרי שנתיים כשסיימתי את הרקעים וכל מה שצריך, נחת עליי אריאל לבנטל, שהוא היה האנימטור הסופי. הוא היה ממש גאון מבחינת המהירות שהוא עשה את זה, ואיך שהוא התגבר על זה. היו שם המון רקעים שהם כמו ציורי שמן״.

עכשיו הגיע הזמן לעטוף את זה, לתת לזה איזושהי אריזה.

דבר מעניין שראיתי, זה שאת עובדת לא מעט עם דיו.

״נכון! באתי לויצו בלי שום רקע. לא למדתי אמנות בחיים, לא ידעתי כלום מלבד קורס רישום קטן. מה שהיה טוב בויצו, זה שהמורים מצאו בזה יתרון. הייתה לי מורה לאיור, גילי אלון קוריאל שעודדה אותי להמשיך עם המעוות. היא מצאה בזה את הדברים היפים. בשנה ד׳ למדתי עם אבנר כץ, וזה היה קורס מאוד פתוח כזה, לאייר בהשראת טקסט. איירתי בהשראת רוברט ווייט וגם יצאו כל מיני איורים מאוד מעוותים, סוריאליסטים. מאוד רציתי להמשיך את זה, וזה גיבש את הסגנון שלי. באמת התאהבתי בציפורן והדיו. זה ממש כיף!״

באיזה שלב של היצירה בדרך כלל מגיעים לעצב אלבום?

״מה, אתה יודע. תענה על זה אתה! זה מאוד תלוי", היא מפצירה בי לענות על בסיס נסיוני, אך אני מתעקש וסקרן לראות אם תהליך העבודה שלנו עם מוזיקאים דומה.
״בדרך כלל פונים לכל מעצב בשלב המיקסים, אחרי שמסיימים להקליט ורגע לפני המאסטרינג. אנחנו בשלב הפוסט (פוסט פרודקשן), כלומר אחרי שסיימת עם הדבר העיקרי, עכשיו הגיע הזמן לעטוף את זה, לתת לזה איזושהי אריזה. התהליך מתחיל כשאני מבקשת שישלחו את כל המוזיקה, ואני רוצה לקרוא את המילים, ומה שם האלבום. יש הרבה מידע שהמעצב צריך לקבל לפני העיצוב. מאוד חשובים לי הטקסטים ושם האלבום.״

"כשעשיתי את העטיפה לדני סנדרסון (׳לא יפריד דבר׳, 2009), הוא היה מצלצל אליי בשתיים עשרה בלילה ואומר: ״תגידי, מה את אומרת, איך כדאי לקרוא להרכב? דני והעטלפים?״. יש הרבה דיון על הקונספט הכולל, מעבר לעיצוב עצמו, ואלו דברים שאני מאוד מתחברת אליהם ביצירה של דיסק.״

עד כמה מוזיקאים פתוחים לסקיצות הראשוניות?

״אני חייבת להגיד שאחוז מאוד גבוה – זורם. למדתי עם השנים איך לקרוא יותר טוב את המפה. לפחות בשנים האחרונות. מבחינת המחקר הראשוני שאני עושה, אז גם, מאוד דואגת להבין מה הציפיות. האם רוצים תמונה? או ויז׳ואל אחר? לפעמים אני נכנסת ברמה של רפרנסים, יריות כאלה באפלה. כמה סוגים של דברים ולהבין מהם מה הכיוון. להבין מה האווירה מבחינת צבעוניות.״

בשלב הזה של הראיון אני ומירב מתגלגלים לסיפורים משעשעים והזויים על תהליכי עבודה, בתי דפוס משונים וסוגי נייר וגימורים. מעניין אותי לראות שדילמות מקצועיות לגביהן אני תוהה בתהליך העבודה דומות לדילמות של מירב, שהיא מעצבת אלבומים מנוסה ממני.

איך בעצם הגעת לעצב את המיתוג לאינדינגב?

״התחלתי ב-2008, מהאינדינגב השני. מתן נויפלד ואסף קזדו ניהלו את הפסטיבל ונשארנו עם הלוגו ששני קדר עשתה באינדינגב הראשון. הבריף הכללי היה הסלוגן – ׳מפריחים את הדממה׳. חוץ מזה יש מדבר והאהבה למוזיקה ולמקום.״

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באיזה שלב בשנה את מתחילה לעצב את המיתוג של אינדינגב?

״פעם זה היה שלושה חודשים? משהו כזה. היום זה מתחיל חצי שנה לפני. הדיאלוג האומנותי מתבצע עם אסף בן-דוד, כל שנה בריף אחר. מבחינת המחקר שאני עושה – הם מקבלים ממני רשימה עם קונספט לכל הפסטיבל, רפרנסים מדברים מפסטיבלים שקורים היום בעולם.״

המיתוגים של ארבע השנים האחרונות מאוד נבדלים זה מזה וזכורים לי היטב. מה היה השנה?

״השנה החלטתי ללכת על משהו פחות עמוס ויותר נקי, אבל כן שיכניס אנשים פנימה. אסף אמר לי, ״אנחנו לא מחפשים קונספט מסוים״. שלחתי עשרים-שלושים אימג׳ים במסגרת החיפוש שלי לחפש את השפה הגרפית. ונכנסתי לתקופה הצבעונית שלי! עשיתי את האלבום עם יהוא, שהבריף שלו לאלבום היה – ׳תעשי לי צבעוני!׳. כשעובדים על כמה פרויקטים במקביל יש חפיפות מסוימת. אז אחרי האלבום של יהוא התחלתי לעבוד על אינדינגב, ורציתי להמשיך את הקטע הצבעוני. לרוב אני הולכת לכיוונים יותר אפלוליים, אז התחשק לי משהו אחר. אסף (בן-דוד) אמר לי ״מנדלות!״, וזה קצת רוחניק כזה. הזכיר לי את פסטיבל בראשית."

מתוך: The Holy Mountain

נזכרתי בחודורובסקי, הבמאי של The Holy Mountain, שהיו לו כמה סטים שם. סט אחד היה מנדלות כחולות. סטים מדהימים, עצומים! אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. נזכרתי בקשת הזאתי (בסט).
אמרתי לעצמי שזה כזה אייקוני, שאעשה את זה וקטורי, פשוט. היו כל מיני סקיצות ובסוף הגעתי לזה. משהו בסמליות של זה מאוד מתחבר לי לאינדינגב.״

יש בזה משהו של קבלה.

״כן, אתה יודע. יש בזה משהו מאוד היפי, סבנטיז כזה. הפסטיבל הזה (אינדינגב) הוא בועה סופר מדהימה. הרגשתי שמאוד כיף לייצג את זה בצורה הזו.״

סקיצות לפוסטר אינדינגב 2017 // עיצוב: מירב שחם

הערך של קבלה וקבלת האחר מבדיל את העיצוב של אינדינגב מהעיצוב של שאר הפסטיבלים בארץ ובעולם. הצבעוניות, הקומופיזיציות, התעוזה. גם ב-2017 וגם בשנים הקודמות. לעומת אחינו בניכר, שנהנים מפסטיבלי מוזיקה באופן תדיר יותר, בישראל אין הרבה פסטיבלים כמו האינדינגב. הפסטיבל בולט במיתוג הצבעוני שלו גם בהשוואה לפסטיבלים בחוץ לארץ וזה בעיניי משמח מאוד.
כשאנחנו מדברים על הפסטיבל באותו ספסל בשדרות ח"ן, עיניה של מירב נוצצות משמחה. היא מדברת על התהליך באנלוגיה של חידוש נדרים, יש לה תחושה של זכות גדולה, והתשוקה לעצב את הפסטיבל בא לידי ביטוי שנה אחר שנה, כמה חודשים בודדים לפני שהוא נחשף לנו, הקהל הרחב.

לסיום, יש לך משהו להוסיף?

״כל שנה קונים את כל החולצות מהדוכן ואני לא מספיקה לקנות!״
אז תשאירו לה עותק, כן?

אינדינגב 2017 – הפוסטר הרשמי // עיצוב: מירם שחם


טל סולומון ורדי, מעצב, אמן, בונה אתרים וכותב. מאמין בתוכן איכותי ובאנשים.