מעניין אם אי פעם שמתםן לב שלא משנה היכן אתםן – פסטיבל מוזיקה אלקטרונית באיביזה, פסטיבל "וויקן" בגרמניה, או הופעה של לילי פרנקו בלבונטין 7, ככל הנראה תמיד תיתקלו בדבר נשנה ומוכר : דוכן המרצ' – או באנגלית Merchandise.

בימינו זה נפוץ ואנו נתקלים בתדירות גבוהה באנשים הלבושים חולצות של מוזיקאים מכל ז'אנר אפשרי ובכל גזרה אפשרית. בזמן שמכירת האלבומים סובלת מדעיכה דרסטית (לצד רנסאנס קל במכירות תקליטים), הביקוש לפריטי לבוש עם קונוטציה מוזיקלית התרחב עד כדי כך עד שרשתות ביגוד גדולות, מוכרות לצד פריטי העונה גם חולצות של אמנים כגון איירון מיידן, מטאליקה ואפילו ג'וי דוויז'ן. לכן כבר לא מפתיע להתקל בהופעתה של בריטני ספירס בפארק הירקון, בנערה הלבושה בשמלה המעוטרת בלוגו של ACDC – וזאת כשספק רב אם היא בכלל יודעת מי או מה זה אומר. 

חולצות Joy Division, אפילו לילדים // מאתר H&M

את ניצני ההתרחבות לתופעת הלבוש של בגדים הממותגים בנושא מוזיקלי כלשהו ככל הנראה ניתן לתארך לתחייה המחודשת של לוגו להקת הפאנק האגדית ה-Ramones. כמעט ללא התראה מראש, רשתות האופנה הגדולות בעולם החלו למכור כפריט אופנה לכל דבר את חולצותיה של הלהקה, אשר נשאו את העיגול המוקף בשמות של חברי הלהקה ונשר במרכזו. גם על הארץ התופעה לא פסחה והחולצות נמכרו בכל סניף אופנה אפשרי, מה שאפשר לאנשים רבים להתלהב מחולצה בגלל איך שהיא נראית (והעובדה שהרבה מאוד אנשים לובשים אותה), ולאו דווקא מההקשר הרגשי או המוזיקלי שלה. דוגמה נוספת, שגם הפכה כבר לעניין שבשגרה, היא הלשון המשתרבבת, שסיכויים גבוהים שהוריהם של רוב לובשי אותה חולצה בלבד הם היחידים שמבינים כי מדובר בעצם ברולינג סטונס.

אם נתמקד ונקפוץ שניה לסוגיית ההופעות החיות בארץ, בין שמדובר בהופעה הפונה לקהל רחב במיוחד כמו זו של עדן בן זקן או התקווה 6 ובין אם הופעות "שוליות" כמו זו של Not On Tour או ועדת חריגים, דוכן המרצ' כמעט תמיד יברך את בואם של הצופים בכניסה, ויאחל להם לילה טובה ונסיעה נעימה כשיחזרו לרכבם בסופה – הכל במטרה להזכיר לקהל שאפשר להמשיך ולחוות את המוזיקה גם בבית או ברכב, ולהכיר תודה למוזיקאים בעזרת רכישתו של אלבום (בכל פורמט אפשרי) או פריט אחר כמו מחזיק מפתחות, מפרט, או כמובן, חולצות וכובעים. העובדה שהאקט המוזיקלי לבדו אינו מרוויח סכומים רבים מקיום ההופעה (בשל הוצאות על צוות טכני, לוקיישן, יח"צ, נגנים, ומה לא), לצד מכירות האלבומים בחנויות הנמצאות במגמת וירידה ובעשור בלבד הדרדרו פלאים, הפך דוכן המרצ' להיות אפיק הכנסה נוסף למוזיקאים בעודו גם מקצר את הקשר הצרכני שבין הקהל ליוצר.

מרצ'נדייז שמסתובב בכל העולם // מתוך עמוד הפייסבוק של Not On Tour

מעבר ללהבין את הסיבות, בוא ננסה לסקור רגע כמה מהמרצ'נדייזינג, ובעיקר החולצות, האייקוניות ביותר שקיבלנו מהתופעה הזו – כאלו שהפכו להיות חלק בלתי נפרד ממיתוג הלהקה ולפעמים המשיכו להדהד גם שנים אחריה.
נתחיל עם הסימבולי וכנראה גם הנפוץ ביותר – "הילד המשתין". סליחה, הדג נחש.
מאז מאלבומם השני משנת 2003 "לזוז", אימצה הלהקה סמל המתבסס בחופשיות על מזרקת הילד המשתין בבלגיה. הסמל שאומץ כבר לפני עשור וחצי, עד היום מעטר את הבמה עליה הלהקה מופיעה ונמכר במגוון של מידות לשלל הדורות, הפוקדים את הופעות הלהקה כבר שנים ארוכות. ממידה 4 ועד XXL – חולצות לכל המשפחה, כי המוזיקה היא כבר לכל המשפחה.

הילד המשתין // מבוסס על פסל בבלגיה

בואו נמשיך עם בוא לבר, כנראה ההפך הגמור מהדג הנחש. הרכב ההארדקור-סוטול-פאנק של ישי ברגר וחבריו המוכשרים, מתהדר בחולצה איקונית שחורה, עם הכיתוב הלבן: "חאלס לבקש חינמים". נשאלת השאלה למי מופנית הפנייה האסרטיבית ולמה היא מתכוונת – כניסה להופעות, חולצה או איזה אולי פרח? לצד חולצה המפנה אצבע ימינה ועליה רשום "חושם מת" – ביטוי שהגה מנצח ההרכב. דוגמא נפלאה לחולצות שהפכו לאייקוניות יותר אפילו מהלהקה עצמה.

נחזור קצת למחוזות המוכרים יותר – נצ'י נצ'. "אינעל דינק העולם", "בום שאקה לאק", "באמא שלי כולם דפוקים", ועוד שלל ציטוטים מיצירותיו של נצ'י (וגם שקל), יושבים חד וחלק בצבע לבן על בד שחור. חולצה עם אמירה ועם עיצוב מתאים, הופכת אותה למוצר שגם יודעי דבר וגם סתם אנשים לבושים יכולים להחזיק ממנה. כך מראה לנו נצ'י בהברקה כללית, שמדי פעם טקסט יכול גם לשבת על הגוף ולא רק באוזניים או בראש.
כעת הגענו לגדול מכולם – ברי סחרוף. תקנו אותי אם טועה, אבל כנראה שאין אלבום של ברי שלא הודפסה לו חולצת נושא. בין אם זה הלוגו של עטיפת האלבום, או רפרנס ליצירה עצמה, מהכוכב שבאמצעו רשום "סימנים של חולשה", דרך הנוצה המאוזנת לצד "ליקוטים", סלילי הטייפ בצבעים כתום וירוק על רקע חולצה צהובה של "11 א", או אינספור אלבומים ואינספור רעיונות. החולצות של ברי שוברות את השוק בעודן מתחשבות בגזרת נשים, וגזרת ילדים, כי היי, מי לא אוהב את ברי?

פורטיסחרוף // חולצת האיחוד מ-2015

כמובן שאי אפשר שלא להזכיר את אינפקציה, שלמרות שלא נעים להיות שמן שמזיע כל היום, הם דאגו לפחות שיהיו לנו תמיד חולצות מגניבות. בגלגול האחרון של הלהקה, שכלל את כל חבריה מכל התקופות, הלהקה פיצתה לחלוטין על שנות ההפסקה שלה. חולצות עם הלוגו הביזארי של עטיפת האלבום "בכיף" יצאו מחדש, וגם חולצות הנושאות את האמרה הנוקבת והחתרנית ש"ככה מפנקים", שהציגו תצוגה מפוקסלת של כל חברי הלהקה, מוזרים שכמותם. רק תבחרו איזו ויש לכם אינפקציה לכל החיים.
אם נחזור לאינדי, חשוב להזכיר גם את הילה רוח ולהקת קין והבל 90210. שני האמנים הללו הוציאו חולצות מאוד מינימליסטיות ואם זאת, בעיניי מאוד נכונות. הילה ציירה לה חתול מוארך ומעל ראשו כתוב לנו שזו הילה רוח, כי אכן היא זו שציירה, ואילו הלוגו של קין והבל קורץ לסדרה העוסקת בשכונה בעלת המיקוד הנצחי, והיא נושאת בפשטות את לוגו הלהקה תוך כדי שימוש נכון בצבעי הסדרה.

מאוספו הפרטי של הכותב // חולצות אינפקציה

ואם בחולצות ומוצרים נלווים עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לאחת החולצות המדוברות והבולטות של ימינו. המהווה כיום מזכרת לחוויה ספקטקולרית שלא נזכה לחוות שוב (כך לפחות נדמה). זאת כמובן החולצה השחורה, עם הכיתוב הלבן במרכזה הנושא בלבד את שמו של הרכב: ויתרתי. מעבר להיותה להקה מבריקה מאין כמוה, לא היה ניתן למצוא שם גאוני יותר שעם הזמן קיבל כפל משמעויות. כשחלק בלתי נפרד מהפיכתה לאייקונית היא ללא ספק השאלה שהיא מעלה: "על מה ויתרת?". ואכן, זו שאלה קשה במיוחד, ופרס יוגרל בין העונים עליה נכונה.

בעיניי מה שקסום ונחמד בחולצות מוזיקליות, או פריטי לבוש בכלל, הוא שמעבר למראה ההולם את אלה שלובשים אותם, הם לעיתים רבות נוטים גם לקבל סנטימנטליות רבה. חולצות של אינדינגב או יערות מנשה נכנסות בול למשבצת זו. החל מהשנה הראשונה לקיומם, הפסטיבלים דאגו להוציא חולצות הנושאות את לוגו הפסטיבל ואת השנה שבה הוא התקיים. מעבר לאסתטיקה והפרגון, לבישת החולצה יכולה לקחת אותך לזיכרונות נעימים שחווית בפסטיבל, ואפילו לגרום לאנשים אחרים להיזכר בחוויות שלהם, כאשר נתקלים בחולצה כזאת מתנוססת על גבו של אדם אחר. פרט מעניין לדעת הוא שבשנתיים האחרונות פסטיבל יערות מנשה מייצר את חולצותיו מחולצות יד שנייה המגיעות ממחסן הבגדים של משמר העמק. כך תהליך הייצור פוגם הרבה פחות באיכות הסביבה ולמעשה מצמצם את הטביעה האקולוגית שלו.

ניבי וניצן מדגמנות את חולצת אינדינגב 2015 // צילום: Gaya's Photos

יש שיאמרו שאני משוחד, אבל מבחינתי אין דבר מגניב יותר מאשר להיתקל באדם הלובש חולצה של להקה אזוטרית, כזאת שהיית בטוח שאתה היחיד שמכיר. מצפייה בחולצה אחת, אתה יכול לנחש מהו טעמו המוזיקלי של בעליה. ניתן לייצר נושאי שיחה ואפילו להתחיל לזהות אנשים לפי החזרתיות שבחולצותיהם. כי בואו נודה על האמת, בין אם אתם בחתונה, משמרת בעבודה, או סתם ארוחת ערב משפחתית, חולצות מוזיקליות תמיד באות בטוב ועושות לנו כיף בעיניים.


יואל ממן, מפוקדיו הותיקים ביותר של פסטיבל האינדינגב (לצד פסטיבלים נוספים) ומפעיל את דוכני המרצ' של כמעט כל להקה בארץ (לפחות ממה שאנחנו הצלחנו לבדוק).
תמונת הקאבר: מעמוד הפייסבוק של האינדינגב