"באומנות הגדולה נותר האמן מעט חסר חשיבות בהשוואה למעשה האומנות, כמעט כמו היה ערוץ המשמיד את עצמו במלאכת היצירה, למען הגחתו של המעשה".

 – מרטין היידגר, מתוך "מקורו של מעשה האומנות"

אפילו אם כל זה יכול להישמע סתום, או משהו שאומרים כדי להקנות לאמן מעמד מיוחס בין שאר הבריות – האמן הוא ערוץ, הוא מתווך של אנרגיה, ושאר תיאורי ירקות רוחניות שאפשר לזרוק לקדרה הזו. אך למעשה זוהי תופעה פשוטה, ותחושה נפוצה. הרי כיצד אדם אחד יכול להביע את היצירות שמהוות ציר מרכזי בחיינו ואדם אחר לא? האם זה פשוט מאוד "כישרון", כושר המצאה, או שאפשר להתייחס לזה בצורה מעט שונה?

טום ווייטס סיפר פעם בראיון, שכל שיר שנכתב מבקש יחס אחר. האחד הוא כמו ציפור נדירה שעל מנת לתפוס אותה צריך לארוב לה שנים. שיר אחר נתפס מיד, בפרץ השראה, ויש כאלה שלא רוצים להיכתב לעולם. יום אחד, כך הוא מספר, בזמן שנסע במכוניתו בלוס אנג'לס, החלה מנגינה נעימה להתנגן בראשו. הביט סביב – אין עט, אין מכשיר הקלטה, אין דבר. האט את המכונית, הביט לשמים, ואמר לשיר: "סליחה, אתה לא רואה שאני נוהג? אם אתה רציני לגבי הרצון שלך להתקיים אתה יודע איפה למצוא אותי. כל יום אני נמצא בסטודיו שש שעות, ליד הפסנתר. אחרת, לך תטריד מישהו אחר. את לאונרד כהן אולי". טום וויטס כותב שירים, אבל הוא לא ממציא אותם. השירים באים אליו – והם נכתבים דרכו.

במילון אבן שושן ההגדרה ל"מקוריות" היא: "אוריגינאליות, ראשוניות, עצמאיות, מצבו של דבר או אדם שאין בו משום חיקוי אחרים או תרגום משל אחרים וכדומה". הגדרת המילה השכנה "מקור" היא דומה, ובה בעת שונה מהותית: "1.מעין, מקום שנובעים ממנו מים, 2. [בהשאלה] מוצא, ראשית, המקום שממנו נובע דבר מה 3. גוף היצירה או התעודה כמות שהיא, (להבדיל מן העתק או תרגום)".
בעוד שהגדרת ה"מקוריות" מדגישה עצמאיות והיעדר חיקוי, (כלומר כדבר הנבדל משאר הדברים), הרי שה"מקור" אינו עצמאי והוא מקום של מעבר, של נביעה. לפי ההגדרה, האומן הוא מקור יותר משהוא מקורי. הוא מקור כפי שהמעיין הוא מקור מים: הנקודה שבה המים רוחשים תחת פני הקרקע וחוצבים בסלע, פורצים מתוכו לבסוף, ונגלים. המים לא נוצרים במעיין וכשהם יוצאים ממנו אין הם מצויים בו עוד. המעיין מצוי בין מים למים כמו שההווה מצוי בין עבר ועתיד – וכך, בעת מלאכת היצירה, מצוי האומן בין רוח וחומר, בין העולם ליצירת האומנות.

גם החוק, באופן שעלול להפתיע את הציניקנים שבינינו, רואה באומן "מקור" יותר מ"מקורי". חוק זכויות היוצרים גורס כי על הבאים לא חלה זכות יוצרים:
1. רעיון 2. תהליך ושיטת ביצוע 3. מושג מתמטי 4. עובדה או נתון 5. חדשות היום.
"ואולם" החוק גורס "על דרך ביטויים תחול זכות היוצרים". כל הדברים הללו קודמים לאומן, ולכן לא שייכים לו. ה"רעיון" לא הומצא על ידו אלא נבע ממנו. עם זאת, מה שהופך רעיון ליצירת אומנות היא דרך הביטוי, והיא כבר שייכת לאמן על פי חוק. מעשה האומנות הוא מתן ביטוי לרעיון, לרוח שמנשבת דרך העולם, ויוצאת דרכו חקוקה בחומר. אין להתכחש לאופי החומרי של יצירת האומנות: הציור מצויר במשיכות מכחול על בד מתוח ונתלה על הקיר במסמר פלדה מעל לשולחן בפינת האוכל. מזמורי תהילים מודפסים במכבשי ההוצאה לאור על גבי נייר דק, ומונחים בכיס האפוד של לוחם משמר הגבול לצד מימיה צוננת. כל אלו, מקורם הוא ברוח. אך מרגע שחלפה רוח זו באומן ובדרכו, קיבלו הציור והמזמור כאחד – התגלמות בחומר.

ומה בין כל זה לבין היצירה המוזיקלית אתם/ן בוודאי שואלים/ות?
דווקא היא, מכל צורת אומנות אחרת היא המופשטת ביותר, החסרה ביותר את הממד החומרי. את הציור ניתן לתאר כצבע על בד, ואת הפסל כצורה באבן, תיאור המוזיקה כגלי קול באוויר היא מצמצמת ומותירה טעם חמוץ. גם אם נסכים לקבל אותה (ואין ספק שהמוזיקה היא אכן, מבחינה מסוימת, גלי קול הנישאים באוויר), המוזיקה היא עדיין יותר מכך: כשסיים הפסל את עבודתו, הפסל נותר מוצב על הקרקע, והציור דומה לפיסול מבחינה זו – אך המוזיקה, היא חולפת כלעומת שבאה. המוזיקה קיימת רק בזמן בו נוצרה, קל וחומר זאת החיה, ואם ניתן לצפות בפסל ובציור במרחק זמן משעת יצירתם, המוזיקה אינה כזו. בדיוק מסיבה זו, אפשר לתהות ולחשוב שאנו מתאספים במדבר להאזין לה בצורה חיה: כי במוזיקה, יצירת האומנות היא חלק בלתי נפרד ממעשה האומנות.

באומנות המוזיקלית, ההופעה והנגינה הם תוכנו של המופע וחלק משמעותי ממנו, אך הם לא כל כולו. החיזיון במעשה האומנות החיה הוא גם כן חלק ממופע הרוק. שלא כמו בסימפוניה המנוגנת בפילהרמונית, בה הנגנים אינם אלא מבצעים, הרי שבמופע רוק, היפ-הופ ושאר סוגי המוזיקה הקלה והמודרנית, מעשה האומנות מתרחש במידה רבה על הבמה ומול הקהל. ושלא כבעבר, ממד ההקלטה התווסף למשוואה, וכיום הרצועה המוקלטת היא יצירה שונה מן המוזיקה החיה, המכילה רבדים ועומקים שאינם מצויים בהקלטה. כשם שההקלטה מכילה רבדים שלא תמיד יבואו לידי ביטוי במופע החי. להקות מסוימות מצטיינות על הבמה ואחרות באולפן, ולכל מדיום אפשרויות שונות.

השיר והמנגינה הם רק חלק מהמופע החי. כדי לשמוע שיר אפשר להאזין למוזיקה דרך הטלויזיה שבסלון בחברת ידידים, או בסמארטפון, דרך היוטיוב, בספריה הציבורית. אך להופעה החיה מגיעים כדי לחזות באחדות היצירה עם המעשה – לחזות באותו הרגע בו הופך המוזיקאי לכלי הממיר רוח לחומר. המפגש המיוחל מתחיל אפילו כבר בירידה אל המדבר, ומשם מתווספים אינספור פרמטרים הפוגשים אותנו ומשפיעים על חווייתנו: הקמת הבמה והעליה עליה, גובהה של הבמה וגודלה, הצבתה על האדמה, מערכת השמע, הנגינה והשירה, מחיאות הכפיים, השיעול שבין השירים, הרקיע, הכוכבים, וכמובן שאנחנו המאזינים – כל אלו נעשים למרכיבי מעשה האומנות בו אנו פוגשים במופע חי.

הבמה היא מקדשו של המוזיקאי. בדיוק כפי שפסל הודי מקדש את המקדש, כך גם המוזיקאי מקדש את הבמה. רק כשהוא עליה מעשה האומנות יכול להתרחש במלואו והמוזיקה שנכתבה מראש בחדרי חדרים, תנוגן – אבל היא לעולם תהיה שונה מזאת שהוקלטה באולפן. אם כן מה היתרון של המופע החי? שילוב הרבדים. הצופה (אנחנו) מתבונן במעשה האומנות המתרחש לנגד עיניו, ומתוודע אליו בשני הרבדים. הראשון, הוא הרובד "המוכן מראש". המוזיקה כפי שהכרנו אותה באלבום, ו"התוכן" שהאומן הכין מבעוד מועד. כשהפן השני מתרחש באופן חי על הבמה. הוא בלתי ידוע, בלתי צפוי, הוא נוכחות שאינה נוכחת, עצמיות שאינה אלא צינור, מקור מים חיים נובע, והוא מעשה האומנות.

מה אנחנו "מקבלים" מזה?
לפי וולט וויטמן – כנראה שלא נקבל כלום. ובכל זאת, קנינו כרטיסים, בימים הקרובים נארוז תיקים, נתפוס טרמפים לדרום, ושם נתאסף לשמוע ולחוות מוזיקה חיה. אנחנו מקבלים את הזמנת המוזיקאים – לבלות איתם ובמחיצתם כמה לילות וימים, לא רק כדי לשמוע שירים – אלא כדי לאפשר לעצמנו, ולאפשר למופיעים יחד איתנו, להיות חלק ממעשה האומנות. מצויים בין האדמה לכוכבים, בין הקהל לבמה, בין הצליל לשקט – חלק ממעשה אומנות שיתרחש רק פעם אחת, ורק ברגע הזה. שם נוכל, ואולי בעזרת ההשראה נמשיך גם אחרי כן, להיות כמו האומן, להקשיב לכל הקולות, ולסנן אותם מתוכנו.

הישאר איתי ביום זה ובלילה ויהא לך מקור
השירים כולם
יהא לך טוב הארץ והשמש (מיליוני
שמשות נותרו)
לא תקבל עוד דברים מיד שניה ושלישית, לא תביט
עוד מבעד לעיני המתים, ולא תיזון מרוחות רפאים
בספרים
גם מבעד לעיני לא תביט, וממני לא תקבל
דברים
אתה תקשיב לכל הקולות ותסנן אותם מתוכך.

– וולט וויטמן, מתוך "שירת עצמי"

מיכאל פיק מתגורר בירושלים, ובעל תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה, אלכימיה ואיחוד הניגודים.