מרגישים את זה? משהו מתעורר, ולא רק שם במצפה גבולות.
מדברים על זה, מחכים לזה, דורשים את זה, אבל עד כמה באמת שומעים את אותם קולות, את הקונטרה הנשית לכל המוזיקה הגברית שמציפה אותנו כאן בארץ? איפה בדיוק המוזיקה ה"נשית" של בנות ישראל?

כבר כמה שנים שמדברים על מחסור בקולות נשיים במוזיקה הישראלית, בתחנות הרדיו המובילות ועל הבמות המרכזיות. פעמים רבות, זמרות ויוצרות נבחנות על מקומן כ'עלה תאנה' – האם הן באמת ראויות, או שהציבו אותן כתשובה להאשמות בחוסר שיוויון בין המינים? ובאמת אין ספק שבמיינסטרים התרבותי לא מוצגת תמונה שיוויונית – בחודש מרץ האחרון פורסמה רשימת 40 האמנים המושמעים ביותר בגלגלצ, מתוכם רק 8 זמרות בסך הכל – 20% מכלל הרשימה (להזכיר לכםן מה הוא אחוז הנשים בישראל?).
לא רק זה, ככל שמעמיקים לחקור בנתוני השירים המשודרים, מתגלה תמונה חמורה אף יותר: בבחינת כל "תפקידי המעטפת" – הנגנים, המפיקים, כותבי השירים וכל מי שעוסק במוזיקה ואינו עומד בפרונט, יש רוב גדול ואף מוחץ של גברים. נתונים אלו מעידים על כך שהבעיה עמוקה הרבה יותר מפני השטח שלה – היא טמונה באיך שהחברה הישראלית, והחברה בכלל, מתייחסת לעיסוק במוזיקה, ולקשיים שהיא מציבה בפני נשים הבוחרות בנתיב זה. אבל למרות שבקלות הייתי יכולה למלא עמודים שלמים בנושא, זה כבר סיפור לכתבה אחרת.

הדיון שכבר יצר הדים (את המלחמה של מאיה בוסקילה בגלגלצ בחיזוקה העקשן של השרה מירי רגב מלפני כמה שנים, זוכרים/ות?) מתחיל להניב פירות. תחנות הרדיו וקובעי הליינאפים מודעים היום יותר לצורך בשיוויון, ולכל הפחות מנסים להתחמק ולהתנער מהאשמות מהסוג הזה. עם זאת, מיטיבי הדרך והמיעוט הסקרן במוזיקה הישראלית יודע שכבר היום אפשר למצוא במות המציגות שיוויון ואיזון בין כוחות גבריים לנשיים. החוכמה היא כמו תמיד – לדעת איפה לחפש.

איפה?

כל מי שביקר באינדינגב בשנים האחרונות ודאי היה מסוגל לענות בקלות לטענות בנושא חוסר השיוויון במוזיקה הישראלית עם תשובה בסגנון – "רונה קינן, מכיר? ניסית את הילה רוח". כי מי שבאמת רואה מעבר לאופק המיינסטרימי התרבותי, לרוב יכיר רשימה ארוכה של יוצרות ישראליות מוכשרות, מתוך מבחר רווי ומכובד. רק בפסטיבל המדברי האחרון עלו על הבימות שורה מרשימה ומגוונת מאוד של מוזיקאיות: ריף כהן, רותם אור, ריו, דף צ'ונקי, קרן דוניץ (עם באטרינג טריו), מרינה מקסימיליאן, אקו, טל פוגל, לירז צ'רכי ועוד ועוד – הן רבות, הן מעניינות והן מגיעות מכל כיוון אפשרי.

אבל רגע, זה מה שחשוב? לשמוע נשים? ומה עם מה שיש להן להגיד?

במקביל לשאלות על "היכן הקולות הנשיים בישראל", מתעוררות שאלות נוספות. החוגים הפועלים למען זכויות נשים בארץ דואגים להעלות, לזעוק ולפעול כנגד שורה ארוכה של עוולות הפוגעות בבנות ישראל מדי יום. החל מתקיפות מיניות ואלימות נגד נשים ועד לתופעות קטנות אך משמעותיות לא פחות, הפוגמות באפשרות של שיוויון אמיתי להתקיים בין המינים. לא קל להיות אישה בעולם הזה, או במדינה הזו, אפילו בתחום הזה – אבל ישנן נשים רבות הנלחמות כדי לשנות את המציאות הזו.

"אז למה לי פוליטיקה עכשיו?"

אלימות, עוולות, כעס, חוקים וכל מה שרע וכבד בעולם, בשביל המון אנשים אלה בדיוק הדברים מהם אנו בורחים כשאנו פונים להקשיב למוזיקה. פעמים רבות מוזיקה היא במהותה אסקפיסטית. היא שולחת אותנו לעולמות אחרים מהמציאות והכאבים שבה, היא יכולה להיות משמחת, מעציבה, מכאיבה, מכעיסה או מה לא – העיקר, להתנתק אפילו לרגע קל.

אז מה באתי לכם עכשיו עם כל כאב הראש הזה?
תראו, אני איתכם. מספיק שיש לנו את העבודות שלנו, את פיד הפייסבוק שלנו, את החדשות, החיים עצמם ומספיק דרמות אחרות כדי להתבאס בשוטף. אבל מה אם אגיד לכם שמוזיקה, ממש אותו מפלט אליו בורחים, יכולה גם לקחת את הצרות שלנו ולתת להם מענה? אני לא מתכוונת רק לנחמה בכך שמישהו כועס בכעסך, שזה לבדו כבר לא מעט, אבל יותר מזה – יש המון בעיות חברתיות שיתחילו להיפתר רק כי עוד ועוד אנשים יהיו מודעים אליהן, ידברו עליהן, יבינו אותן, ויחתרו, לאט לאט, לפיתרונות. מוזיקה היא כלי מדהים לעשות בדיוק את זה, לחבר בין נשמות והשקפות עולם, לגרום להן להבין יותר טוב זו את זו, והנחמה, היא לא רק בתחושה שהכעס הוא משותף – היא גם בידיעה שזה לא אתם לבד מול העולם.

ההתעוררות של קולות נשיים במוזיקה המקומית, בד בבד עם העלייה במודעות לבעיות הרבות שנשים מתמודדות איתן ביום יום והצורך לפתור אותן, יצרה תופעה די מרגשת: אם תסתכלו סביב, תבחינו שהיום יותר מאי פעם מוזיקאיות ישראליות (וגם מוזיקאים), בוחרות להשתמש במוזיקה שלהן ככלי לביטוי מחאתי וסביבתי. הן בוחרות לקחת את הבעיות שמטרידות אותן מדי יום ולשיר עליהן, לצעוק אותן, לדפוק על גבם Verse ולהשמיע אותן בקולי קולות, או לעיתים דווקא בלחישה. הן בוחרות להפסיק לשמור את הכעס לשיחות בין חברים או לקבור אותו בבטן ומתחילות פשוט לכתוב עליו.

בחודש שעבר יצא אוסף מיוחד במינו שליקט שמונה עשר שירים ברוח הזו. שירים שניתן לשמוע בהם את הכעס והדחף לשינוי סוף סוף מבעבעים. אוסף RIOT! הראשון כולל בתוכו שמות כמו הילה רוח, איה זהבי פייגלין ודף צ'ונקי, אבל גם צדדים שאפילו שועלי האינדי המנוסים ביותר אולי לא יכירו. כשסיימתי להאזין לאוסף בפעם הראשונה, התחושה שעלתה בי הייתה מאירת עיניים – נחתה עליי ההבנה שלא מדובר רק בבודדות, ושזה גם לא רק שמור לPאנק. בשמונה עשר שירים הצליחו עורכות האוסף לכסות קשת עצומה של ז'אנרים מוזיקליים, קולות ואמירות, אשר נותנת הוכחה חותכת לקיומה של תנועה אמיתית, לדיבור שונה, לשינוי. תנועה שיום אחד עוד תוביל לשיוויון לנשים בכל תחום בו הוא חסר, שתילחם באלימות היומיומית שמופנית כלפינו הנשים, ושתדרוש חופש על גופנו ועל חיינו ואת הזכויות המגיעות לנו כנשים ולא רק. יש פה תנועה אמיתית למהפכה.

העומדות מאחורי RIOT!, האוסף כמו גם הפנזין (עיתון מעריצים ביצור עצמי), הן שתי בחורות שתוכלו לפגוש גם ב"רדיו הקצה" וגם בלהקה משל עצמן ("קרם בורלסק"), ניצן פינקו וליה שפיגל. הן פעילות ואקטיביסטיות המוצאות מגוון דרכים לעסוק, להציף ולעודד מוזיקה מחאתית פמיניסטית, והאוסף המוזיקלי הוא רק הבשורה האחרונה היוצאת מפיהן מאז התעורר בהן הדחף להראות עד כמה התחום באזורנו פורח לאחרונה.

קרם בורלסק בהשקת אוסף Riot! במועדון "הצימר" // צילום: דן רוזנטל

"היה לי חשוב שיהיה ייצוג לסגנונות מוזיקה שונים, כדי להראות שמדובר בתופעה רוחבית ולא באג׳נדה ממוקדת ז׳אנר", מסבירה שפיגל. "יחד עם זאת, הייתה הקפדה על כך שהצורה לא תוזנח לעומת התוכן. הקו המנחה של האוסף הוא מחאה וסיסטרהוד, "אחוות אחיות", אבל ההצדקה המרכזית לקיומו היא שבסצינת המוזיקה המקומית נעשית מוזיקה באמת מעולה". "הקו שהנחה אותנו הוא מוזיקה שרוצה להביא שינוי", ממשיכה אותה פינקו, "שיש לה מסר דחוף, משמעותי ובלתי ניתן לערעור".

"עם זאת, חשוב לא לבלבל את קולות המחאה עם שינוי אמיתי." רוצות הבנות להדגיש: "הרבה פעמים הפעילות, המודעות והשיח יוצרים תחושה של מגמת שיפור, אבל שיפור נמדד בעובדות ממשיות, ולא בדעות", כך שגם אם נדמה שאנו מתקרבים לשיא, התופעה הזו רחוקה מלראות את סופה.

ניצן יכולה אפילו לנסות ולהצביע על רגע ספציפי בו הבינה שהן חייבות להוציא את אוסף כזה:
"קולקטיבים של נשים מלונדון, ניו יורק ומקומות שלא שמעתי עליהם מעולם מוציאים בלי הפסקה אוספים של פאנק רזה ועוצמתי, שהמילים בו חשובות ומיידיות. מוזיקה שאין לה זמן להיות מרוצה מעצמה, כי יש לה מלחמות להילחם. מוזיקה שנובעת מהכרח. כשראיתי את "כוס" (אחת הלהקות באוסף – נ.ב) מופיעות עם "פמפרס", אמרתי לעצמי שחבל שאין אוסף כזה פה, כי הן ישתלבו בו כל כך טוב. אז הבנתי שאנחנו פשוט צריכות לעשות כזה בעצמנו".

לא המצאנו את הגלגל בישראל 2017. הרבה לפני כן, אפילו בישראל (ובטח בעולם) אפשר היה לשמוע קולות שמחו על מקומן של נשים בחברה – למשל פוליאנה פרנק ו"גיבור צבא ההגנה" שזוכה לעדנה מחודשת בימינו בזכות ביצועם של הפוסי של לוסי עם קוקי אריאל וקרם בורלסק. אין ספק שגם במקרה הזה שאבנו הרבה השראה מעבר לים, מתנועות פמיניסטיות במוזיקה העולמית דוגמת ה"Riot Girl". התנועה כוללת להקות כמו Bikini Kill ו-Sleater Kinney אשר כבר בשנות התשעים החלו לצעוק בשיריהן למען זכויות נשים ולמען שיוויון, וגם הן זוכות היום לרנסנס מרחיק לכת. או שתקחו לדוגמה את Pussy Riot הרוסיות, שהיו מוכנות להקריב את החופש שלהן כדי להילחם בפוטין, בטראמפ, בגזענות, ולהפגין למען הזכות של נשים על גופן ולמען אין ספור זכויות אחרות. אם הן מסוגלות להיעצר, להישפט ולשרוד תנאי כליאה מחרידים ברוסיה, למה שאנחנו כאן בארץ נשב ונשתוק?

מגמה בינלאומית

אוסף RIOT! שהוזכר קודם, הוא המשך ישיר לתוכנית הרדיו השבועית של ניצן פינקו בתחנת "הקצה" ששמה זהה, וזהו גם שמה של התנועה העולמית המובילה את אותו המאבק. מדי שבוע היא מסמנת שירים של להקות פמיניסטיות/קוויריות ומהפכניות שיצאו ברחבי העולם, ואחרי קרוב לשלוש שנות שידור היא בהחלט מעידה על עלייה חזקה של המגמה הזו – לא רק בישראל, אלא בכל העולם.
"אם בהתחלה איסוף החומרים לתוכנית היה לוקח כמה ימים ודורש חפירות ארכיאולוגיות מתחת לאדמה, עכשיו זה בכל מקום, גם בתקשורת האינדי אבל לא רק. זה קורה גם במיינסטרים, בכל הז'אנרים – עם אמניות כמו LIZZO שקוראות לנו לקבל את הגוף שלנו כמו שהוא למשל", היא מספרת. "וזה לא מוגבל לז'אנר ספציפי: פרינסס נוקיה שעושה היפ הופ על ה"ציצים הקטנים והבטן הגדולה" שלה ו-Young MA הראפרית ששרה על זה שהיא לסבית בלי התנצלות, ומשנה את נרטיב ההיסטוריה הגברי לנשי. בעולם האלקטרוני האמניות EMA ו-AUSTRA הוציאו אלבומים חדשים שמתמודדים עם הקושי להיות אישה בזמן ממשל טראמפ, וברוקנ'רול זה בכל מקום – Priests, Chastity Belt, Sheer Mag ועוד ועוד שמצטרפות ל-Pאנק, בו המחאה נוכחת כבר שנים וממשיכה עם להקות כמו War on Women, Gouge Away, ועוד ועוד".

פמיניזם בין החולות

כפי שציינו כבר בתחילת הכתבה, המהפכה הפמיניסטית במוזיקה לא פוסחת גם על האינדינגב. אחרי שבשנים קודמות פגשנו על הבמות את החדות והחזקות שבמוזיקאיות בארץ, השנה המפגן הוא עוצמתי במיוחד: הילה רוח, אסתר רדא, גל דה פז (מלוסיל קרו), פלורה, זוהר גינזבורג, אור אדרי, אקו, לונא אבו נסאר, שני פלג ונגה שלו, והרשימה נמשכת ונמשכת. חלקן מתייחסות לנושאים הפמיניסטיים הבוערים שעל סדר היום באופן ישיר – כמו נגה ארז, שכתבה את אחד השירים הכי חזקים שלה, "Pity", על פרשת האונס במועדון אלנבי 40. אחרות הן חלק מהמהפכה בזכות הבחירה שלהן לעמוד על במה, מוכשרות וחזקות כל אחת בדרכה, ופשוט להוכיח לאין ספור בנות שזה אפשרי. שאפשר להיות אישה ולנהל את ההצגה שלך בעצמך, בלי שגברים יכתיבו לך מה לומר ולעשות.

ויש גם הרכבים ויוצרות שנוצרו כבר לתוך המהפכה ושהחליטו באופן מודע להניע אותה. אנטיגונה רקס, להקתה החדשה של תמר "קוקי" אריאל – דמות מהפכנית מעוררת הערצה ואימה גם יחד, היא להקה שצורחת זעם ומחאה ומרעידה לפטריארכיה את הביצים בכל הזדמנות. ג'אז, או יסמין לסלרוט, היא ראפרית מוכשרת עם פלואו זורם כמו מים במדבר, שאולי כבר יצא לכם לפגוש עם הלהיט שלה נגד הטרדות מיניות "אל תשים לי יד על המותן". ומיכל לוטן, זמרת ויוצרת שכבר צברה קילומטרז' מכובד, עומדת להוציא אלבום שלם על כל מה שנשים צריכות לסבול בגלל היותן נשים. אה, דרך אגב אל תדאגו, אין פה הדרת גברים. גם בקרב הזכרים שיעלו על הבמות תשמעו קולות מהפכה: אצל המפשעותפדרו גראס או קולות אחרים.

אם עד היום עוד הרגשנו שאלה רק כמה בודדות, אמיצות שמעזות לדבר על זה או "הזויות" שבחרו להתעסק דווקא במה שגורם ל*** שלהן לכאוב, באינדינגב הקרוב כבר לא תהיה אפשרות לפספס את זה – יש באוויר מהפכה, ולצידה קריאה לשינוי. שינוי באיך שהחברה שלנו מתייחסת לנשים, שינוי באיך שגברים מרשים לעצמם לגעת בנו ובאילו מילים הם משתמשים כשהם מדברים איתנו, שינוי במחשבה על אילו דברים אישה יכולה לעשות ואיזה לא. תאמינו או לא, אבל יש עדיין אנשים שחושבים שזה מוזר כשאישה מתיישבת מאחורי סט תופים, או עולה לבמה עם גיטרה חשמלית. בינינו? אולי הגיע הזמן שנמחק כל זכר לחוקים ולסטיגמות שהשתיקו אותנו עד היום, ופשוט נתחיל לצעוק.


נועם ברדין היא עורכת וכתבת תרבות באתר הנשים "Onlife", עורכת ב"רדיו הקצה" ולא מסתפקת בלראות פחות משלוש הופעות בשבוע.