"בראשית היה חול. ואז הגיעו החלוצים.
מי היה מאמין, שבמשך אחת עשרה שנים, אנשים וצלילים, מתאספים למקום מבודד אי שם בשממה, מוסיפים צבעים וחיים לפיסת האדמה הצהובה הזו.
זו השנה השנייה שלנו באינדינגב, וזו שנה שנייה שאני מוצא את עצמי משתאה לנוכח העובדה, שאלפים לוקחים את עצמם למדבר, על מנת לשמוע מוזיקה. הרי בזמן שבעולם אנשים סוגדים ליוטיוב, ואם אין לך יותר ממיליון צפיות לקליפ, אתה לא בסקאלת "המוזיקאי המצליח" – אחד הפסטיבלים הגדולים בארץ בוחר לקחת את הלהקה הקטנה שלך, זו שחוצה את ה-4K לייקים בפייסבוק, ולהעמיד אותך על אותה במה, שתי הופעות לפני הפאקינג ג‘ירפות.
האנרגיות מהקהל, אנשים ששרים את המילים, הריקוד שמעלה אבק מן החול, פרצופים מחייכים כשאתה קורע את הגיטרה שלך – זו פסגת שאיפתו של כל מוזיקאי באשר הוא, זה הסם שלו, וזה לא משנה אם זה ליד צאלים, או ב-O2 Arena בלונדון – זו ההרגשה העילאית הזו, שקהל בשילוב במה מכובדת, יכולים להעניק לך.

השנה, יצאנו מוקדם מהרגיל (בעיקר כי שנתיים לפני, איחרנו להופעה של עצמנו) וגילינו שהפסטיבל לא היה מבייש מסדרים צבאיים. במשך כשעתיים ישבנו מהצד וראינו איך מנהלי במה, מפיקים, סאונדמנים, בקליינרים, צלמים, מאבטחים ועוד עשרות בעלי תפקידים, דואגים שהכל יתקתק, ויעמוד בזמן להופעה הבאה.
רבע שעה סאונדצ‘ק – והבמה כולה שלך. לאט לאט, הקהל מתחיל להתאסף, הלב מתחיל לפעום חזק יותר, והחיוכים בין הנגנים מתחילים לעלות. כי עבדנו חצי שנה כדי להעמיד הופעה חדשה, ואנחנו עושים את טבילת האש הראשונה שלנו בפסטיבל הגדול ביותר למוזיקה עצמאית – אז מחייכים. וברגע מסוים, אפוף מעשן סיגריות, כוס הבירה מתחילה להתרוקן, הלב מתמסר למחיאות הכפיים, ואנחנו כבר מתקרבים לסוף. חוזרים לעשות שיר מהאלבום הראשון, ופתאום זה מכה – הם שרים איתנו.
פתאום אני מבין את גדולת הפסטיבל. שנתיים לפני כן, קנו את כל האלבומים שהבאנו – ושנתיים אחרי כן, הם לא שכחו.

אינדינגב הוא כמו תיכון ענק בפגישת מחזור – כולם באים לפגישה, וכולם זוכרים את כולם. תוסיפו לזה את התלמידים החדשים, וקיבלתם את בית הספר למוזיקה של ישראל. עשרים דקות אחרי סוף ההופעה, אני כבר מוצא את עצמי צורח יחד עם איה זהבי פייגלין את ”אמריקה“, ומעט אחר כך, מחובק עם אשתי והילדה, הלהקה וחברים אחרים כולנו צועקים ”לבד, לא טוב“ כליווי לאלון אדר.
ואני מבין את זה כבר. אני לא לבד, אנחנו לא לבד. יש פה וואחד משפחה.
פגישה אקראית עם אחד המפיקים אחרי ההופעה, ואני מבין איך אינדינגב מצליח להביא כמעט עשרת אלפים איש למדבר – אין פה שום דבר מלבד אהבה אמיתית למוזיקה, למוזיקאים, ולקהל שמגיע. העיניים שלו מראות את זה, האנשים שעבדו ימים ולילות אומרים את זה, המדבר צועק את זה.

בראשית, היה חול.
ואז הגיע הקהל.
ומהריקוד של שניהם, נוצר אבק כוכבים."

יוסף בוכניק, Benjamin's Brother

Benjamin's Brother // צילום: נועה "פאפי" קדמי


"עלינו לוואן לנסיעה דרומה מתל אביב הפקוקה והאהובה. בילט אין – התלוו אלינו מחשבות והרהורים טכניים – כל מיני בעיות יומיומיות ("שכחתי מטען לאנדרואיד", "אין לי מספיק טבק", "שיט, רציתי ביסלי גריל"). נפרדנו מכל אלה לשעה קלה רק כשנחתנו במדינת אינדינגב. בהינף מטה של קסם – זזזזזבנג – עברנו למצב טיסה מהעיר ונפלנו היישר לאוויר המדבר נטול הלחות ולזרועותיו המחבקות של גלעד כהנא וחבריו לג'ירפות.
על פי שעון של אנשים רגילים, היתה לנו שעה שלמה להסתובב בקהל שנראה כאילו קיבל הזדמנות חד פעמית להשתתף בסיור הדגמה בגן עדן. "מתי אתם עולים?", "יהיו גם שירים חדשים?", "איזה כיף שאתם פה" – שפת הגוף, הטמפרמנט, בחירת המילים – כל אלה שודרו בגלים חיוביים בלבד. באהבת אמת. לא נרשם אדם זועף או חמוץ פנים ברדיוס של שני ק"מ מהמקום. אז אנחנו לא אנשים שאנטי (אין לנו חצי דבר נגד, אבל פשוט לא כאלה) ועדיין, הצלחנו להתפעל מהניתוק, מההתמסרות לחופש ולהנאה הטהורה ממוזיקה. כאנשים, שזו מלאכתם קרוב לשלושה עשורים, זו היתה תחושת סיפוק עצומה לראות איך קהל מגוון מתקבץ בלב שומקום (שהופך למרכז העניינים בין לילה בלוגיסטיקה וברמת התארגנות בינלאומית!) ושואב בכזה רעב ובכזו תשוקה את התוצרת שלנו ואת זו של שאר האמנים שזכו בוויזה למקום הקסום הזה. וכשיש כאלה נתוני פתיחה מרשימים וכשהתחמשנו מראש במחסנית ששמה גל דה פז – לא היה לנו ספק שזה הולך להיות ערב מטורף. וכך היה.

רוקפור באינדינגב // צילום: Gaya's Photos

זו לא הפעם הראשונה שרוקפור לוקחת חלק בפסטיבל הזה וכעת, היתה לנו, הלהקה, זכות גדולה להשיק בו את השיר החדש שלנו "שכונה סגורה", כסינגל ראשון לקראת האלבום החדש שיצא בשנה הקרובה.
פסטיבל אינדינגב 2017 הוא נווה מדבר – נקודת אור בתרבות הישראלית והקהל שנהר לשם בהמוניו – זה ששר איתנו בתיאום מופתי את "חור בלבנה" ואחרינו רקד בטירוף בהופעה של נגה ארז – הקהל הזה הצביע ברגליו והוכיח שיש אהבה לתרבות ולעשייה אמנותית. ושגם השמיים הם לא הגבול."

רוקפור


"עשרים דקות מהרגע שעברתי את שומרי הסף של הפסטיבל, כבר כיוונתי על במת החיפושית את הגיטרה לצלילי מה שנשמע כמו תערובת של פסקול סרט מדע בדיוני ושילוב של אר-אנ-בי וקאנטרי. חברי ההרכב שלי, כל אחד בפסטיבל בשליחות משלו, פגשו אותי לצד הבמה ואחרי דיון קצר התחלנו לנגן מול ענן חול שהלך והתגבר מולנו, מונע על ידי כפות הרגליים של כמאה צופים מהירי החלטה שבאו לקחת חלק בהופעת המחטף. ידוע שככל שהבמה קטנה יותר ההופעה מהנה יותר ועדיין אני מופתע בכל פעם שהכלל הזה מוכיח את עצמו מחדש.
משם הכל נהיה קצת מטושטש. אני זוכר את זאב טנא צועק אכטונג על הקהל בהופעה של המפשעות, ונדמה לי שאני זוכר את הילה רוח נישאת על מאות כפות ידיים באוויר אבל אני מחכה לצילומים של הרחפן כדי לאשר את זה סופית.

שעתיים אחרי סוף היום השני של הפסטיבל. כל הדוכנים נסגרו. קולות הקריוקי נדמו מזמן. אין עוד בירה והחושים הרוויים פינו את מקומם לריקנות שלאחר מעשה. כמו קייטנה בלי השגחה, מתחם האמנים מתפקד בתור מחנה הפליטים של כל אלו שמסרבים להאמין שהפסטיבל הלך לישון. אנחנו מגיעים למכונית ועוזבים לתוך הכביש המדברי החשוך."

קוסטה קפלן

קוסטה קפלן בהופעת הפתעה // צילום: מריאנה רסקין


תמונת קאבר: Gaya's Photos