חול בשיער ורגליים באוויר

דנית צמית

תא המטען העמוס לעייפה נפרק, ערימות הכביסה מצטמצמות לאיטן, המזרנים חזרו לחדר הילדים ושאריות הנשנושים נחות בארון. אך ערימות החול עודן נוכחות, בתוך סנדלים, על שטיחי המכונית, בתיקים המתנפנפים במרפסת, ולמרות שהגוף התעייף, הנפש מלאה אנרגיה של עשייה ואהבה מסוף שבוע שכולו מוזיקה ואנשים טובים.

זה לא היה פסטיבל סטנדרטי, מכמה סיבות – ראשית בשל ההרכב שהשתנה מ"שניים שהם כאחד", ל"שניים פלוס אחד". הרכב שמביא עמו שינויים מרחיקי לכת בהתנהלות: אופרציה שלמה והמון ציוד, יותר הופעות ביום ופחות בלילה, תזוזה בלתי פוסקת בין במות, כי ילדים זזים (ומזיזים) יותר מאשר בני שש עשרה קופצנים בהופעה של אסתר רדא. ביקור במתחמים שעד היום היו עלומים עבורנו כמו ה'אינדילד' וקמפינג המשפחות. לראות ולשמוע הופעות מרחוק ולא להזיע על הרחבה הדביקה יחד עם גוש הקהל, לרקוד במרווח, לאכול יותר ולעשן פחות. אפילו הבחירה של ההופעות הושפעה מההרכב – ויתרנו על הקרחנות והווליום הגבוה לטובת האמנים הרגועים יותר ולראשונה בחיינו ראינו הופעות בפסטיבל לבד, כשאחד בבמה מתפנן, השני על מחצלת מחוץ לאוהל שומר. גילינו שאינדינגב הוא גן עדן לילדים, והם מוקסמים מכל פינה, נמלה וגרגר חול. גילינו שהפסטיבל מחבק אותנו גם בשינוי הסטטוס ומצאנו את עצמנו בחברה סופר משפחתית תרתי משמע.
הפסטיבל היה מיוחד עבורי כי לקחתי חלק בעשייתו, גם אם חלק קטן וכזה שאינו בלב העשייה המוזיקלית או הארגונית. אינדינגב הוא פסטיבל שהנוכחים בו מקיימים אותו, האופי שלו תלוי בקהל שלו. אולי כל פסטיבל הוא כזה, אבל יש משהו מאוד חם ואינטימי באוויר שנישא במצפה גבולות למשך סוף שבוע אחד ארוך וזה לא רק בגלל הנגב, השמש והמדבר. לקחת חלק אקטיבי בעשייה שלו, הוא להיכנס צעד אחד נוסף אל תוך האינטימיות היצירתית הזו.
ועוד סיבה שהפכה את שלושת הימים האלה למרגשים הייתה אישית במיוחד, החזרה לנגב והשינה במדבר, אחרי שלוש שנים של ניתוק מהמקום בו הקמנו בית. שלוש שנים של געגוע אל השקט והדממה הבודדה של החולות שאנחנו כל כך אוהבים. שכבר בירידה לכביש 264, הלב שלנו התחיל לפעום בחוזקה ועד שהנוף התחלף מחום-צהבהב לירוק, והתנועה על הכביש התעבתה, הוא לא נרגע.

כבר הספיקו לכתוב את זה קודם, אבל המחשבה הזו עלתה בי בתחילה בהופעה הנהדרת של לונא אבו נסאר שהרימה את רגליי (ואותי) באוויר, והמשיכה עם הופעות אחרות כמו זו של בטי שהעיפה את הבלוז, או Trust a Lady שנתנה בראש על הגיטרה, כמו גל דה פז שטרפה את רוקפור, נגה ארז, שני פלג, הילה רוח (והרשימה עוד מתמשכת), על כך שהנשים, האומניות שבפסטיבל, תפסו מבחינתי את הפוקוס, ובהתאם נתנו את ההופעות המשובחות ביותר. חלקן בבמות הקטנות, אחרות בבמות הגדולות. שואגות, לוחשות, מתמסרות לכלים ולקול, בועטות בשגור ובמוכר – משכתבות שנים של היסטוריה גברית מוזיקלית, כשברקע המרחב האינטרנטי מתפקע מחשיפת עוולות גבריות, נשים חזקות מקיזות דם על הבמה ורושמות מחדש את הנרטיב המוזיקלי בארץ בתווים, בקולות ובתזוזה מתמשכת.
ראיתי הופעות נהדרות באינדינגב, חלקן כמובן של גברים, מוזיקאים מצוינים, אבל מבחינתי אינדינגב 2017 הוא בסימן נשיות מתפרצת, צעירה, חוטפת וחוצפנית בזווית המוזיקלית.
ובזווית האישית, חזרה אל ביתי במדבר ומשפחתיות מלבלבת, מהנה, ועשרות ילדים בשלל צבעים על רקע שקיעה אדומה, מרקדים ומקפצים לצלילי מנגינה.

צילום: מאי סביר


ריאיון עם אביב ורוני

משה (מוסה) גבאי

אביב (6) ורוני (10) ביקרו השנה באינדינגב בפעם החמישית (אביב) והשמינית (רוני).
מבחינתן מדובר באחד המועדים הקבועים בלוח השנה – קצת אחרי פסח יש יערות מנשה, וקצת אחרי ראש השנה אינדינגב. כשהעליתי השנה את האופציה שהפעם לא ניסע, הן התקשו להבין על מה אני מדבר – וקצת אחר כך הכרטיסים נרכשו (וטוב שכך!).
אחרי הפסטיבל, אבא מוסה תפס את רוני ואביב לשיחה קצרה:
מה את הכי אוהבת באינדינגב?
אביב מספרת – "הכי אהבתי השנה לישון באוהל. ישנים בשק שינה וזה כיף. האננס היה טעים!!" רוני אוהבת במיוחד "את האווירה, אנשים לא מתביישים וזורמים".
"מה את חושבת על האנשים שהולכים לאינדינגב" –אביב אומרת שהם מאד נחמדים. "הרבה אמרו לי 'כוכבת' ו'חמודה'." רוני מדגישה שהם באים ליהנות ולא להעביר ביקורת (אבא חושב שזה לא תמיד נכון, אבל הלוואי).
מאיזה הופעות הכי נהנית?
אביב:" של מיכל (לוטן) שאירחה את ג'ימבו, של (מתחילה לשיר) "יאללה לכי תאהבי ת'עצמך" (פדרו גראס), האיש עם הזקן שאוהב חתולים (OSOG – אביטל תמיר, תכיר את הכינוי החדש שלך) ואיה (חביבת הבנות באופן כללי שמזדמזמת תדיר אצלנו בבית)." רוני הכי נהנתה בהופעות שהיא מכירה, כמו איה זהבי פייגלין, ה-angelcy, OSOG וגם מיכל לוטן. הילדה מכירה לא מעט.

שתיהן מסכימות כי הכי מצחיק היה "ההופעה של המצחיקולים" (ערוץ הכיבוד, הניסוח של אביב). ורוני מוסיפה גם כי היה מקום בשפע השנה במתחם האוכל, ומציינת, כוותיקת אינדינגב, שהיו פחות תורים מבדרך כלל.
וכששאלנו את אביב מה זה אינדי? "אה, אמרו לי, נו…זה של אינדיאנים. אפילו שלא היו אינדיאנים בפסטיבל". כנראה שגם ממנה לא נקבל תשובה ברורה לשאלה הזו. רוני פשוט מושכת בכתפיים – ואני מסכים איתה.
והכי חשוב – "תרצו לחזור שוב בשנה הבאה?" הן לא מהססות. נקווה רק שבשנה הבאה גם אחותן הגדולה, שפיספסה הפעם, תחזור למסורת המשפחתית הקבועה.

צילום: Gaya's Photos


נעם ברדין

אחרי ארבע שנים באינדינגב, נדמה לי שהפעם משהו השתנה.
במשך שלושת ימי הפסטיבל, וגם לא בשבוע החולף מאז שנגמר, לא הצלחתי לפענח האם זה הוא או אני, אבל נדמה ששנים של חזרה לאותו נווה מדבר, לאותם אנשים מנקודות בחיים המתאספים לנקודת מפגש אחת בשנה, מצליחים לייצר פרספקטיבה די מעניינת דווקא אל מול עצמך.
מראש היה ברור לי שאותה ילדה שפקדה את הפסטיבלים הקודמים היא לא אותה בחורה שהגיעה השנה למצפה גבולות. מכל כך הרבה בחינות – הטעם, הראייה, החברים, הגישה כולה השתנתה, ושינוי הוא דבר מבורך, אבל המראה שניצבה מולי הצליחה להפחיד אפילו את עצמי. ובכל זאת, בתוך כל השוני הזה, התנחמתי באהבות שהצליחו לשרוד –
כי הרגש שהתעורר בי כשצליליו הראשונים של "לכת" של ג'ירפות מילאו את במת הקוף, היה זהה לאותו רגש נטול הציניות של הילדה בת ה-14 שעלתה לרגל למועדון ה"בארבי" וידעה את כל המילים בעל פה. כי היו גם צלילים חדשים (GESHEM, אולי דנון, Deer John) שהצליחו לתפוס את אוזניי, להפתיע אותן ולקחת אותן למקום לא מוכר. כי גם ההופעות שאני רואה כבר דרך קבע בתל אביב (אנטיגונה רקס ורגל סברס לדוגמא) נשמעות אחרת במדבר – ממוקדות יותר, מיוחדות יותר, חד-פעמיות.
אנחנו משתנים ללא הרף, ולמרות שנדמה שאנו פוגשים את אותם אנשים כל שנה במדבר, למעשה אנו פוגשים גרסאות חדשות, שונות מקצה לקצה, של אותן אהבות ישנות.
מזל גדול שאפשר לקפוץ פעם בשנה למדבר כדי להיזכר ולצבור זכרונות חדשים של פעם בחיים.

צילום: מאי סביר

 


תמונת קאבר: מוקד מטרה