"אני מכורה לרישומים בסקצ'בוק, מחברת וכלי רישום תמיד נמצאים בתיק שלי, מוכנים להישלף כשיש משהו מעניין, מרגש או סתם כשיש זמן להתבונן בדברים שמסביבי. סקצ'בוק עוזר לי להקפיא את הזיכרונות, אך להבדיל מהצילום שהוא מהיר וקל, פעולת הרישום דורשת זמן ומחשבה ומאפשרת לשקוע בתוך הסביבה, ולספוג לא רק את מה שנראה לעין.
היה נראה לי טבעי להציע את עצמי וקבוצת החברים-קולגות שלי להיות סוג של כתבי שטח בפסטיבל המוזיקה אינדינגב. גם אנחנו, אורבן סקצ'רס, סוג של "אינדי" ולא ממש מיינסטרים בתוך עולם האיור. היה לי נורא כיף לצייר את הפסטיבל, לא רק את ההופעות והמוזיקאים, אלא את כל התופעה הזאת שמסביב. את הקהילה המאוד לא מוגדרת אךי מגובשת של אנשים שהתאספו סביב האינדינגב. הצלילים האוונגרדיים והמדבר החדגוני עם הרוח החולית שמטשטשת את הכל.
הרישומים מדברים בעד עצמם, ומספרים בעיקר על אנשים שראיתי מסביבי.

'רשמי אינדינגב' – מרינה גרצ'אניק

צילום: מריאנה רסקין


"חששתי לצייר בפסטיבל. מה אם יהיה לי יום ציור רע? מה אם ארצה פשוט לרקוד וליהנות מההופעות וזה יעיק עליי שאני חייבת לצייר? בסופו של דבר כל החששות התפוגגו.
נהניתי מחוויית הפסטיבל, בין השאר גם דרך הציור בסקצ'בוק והניסיון לתפוס ולהעביר לצופה סצנות ודמויות שהיו שם. אמנם זה כיף לחזור עם כרטיס זיכרון מלא בתמונות מהפסטיבל, אבל לחזור עם סקצ'בוק מלא ציורים זו חוויה שונה ומספקת.
כל רגע שניסיתי לתפוס ולהעביר כנראה ייצרב בזיכרון יותר מהכל."

'רשמי אינדינגב' – מריאנה רסקין

צילום: מריאנה רסקין


"בוקר באינדינגב, תוך כמה שניות פנים האוהל הופך להיות כמו תנור קטן. קמים, מתארגנים זריז ויוצאים החוצה. האוויר עוד טיפה קריר, מכיוון הבמות נשמעות קריאותיהם של האמנים הפותחים את היום. הולכים לאט, לא צריך למהר לשום מקום, קונים מיץ פרי ומתיישבים מתחת לסככה, הראש בצל והרגליים פשוטות בשמש כדי לאזן את הקור שעולה מהאדמה. נמלים משוטטות בחול, אוספות פירורים שנשארו מאתמול בלילה. ההופעה הראשונה מתחילה, המוזיקה ממלאת את הראש ואיזה כיף, לא צריך לחשוב אפשר רק להקשיב ולהרגיש.
אני כאן בזהות כפולה: רחל שמבקרת בפסטיבל פעם ראשונה, מרגישה כמו ילדה, בלי משפחה בלי ילדים, ישנה על מזרן שטח עם אבנים דוקרות בגב. ורחל בתפקיד המאיירת, מתבוננת בסביבה זרה וחדשה, מנסה להבין מה אני רואה ואיך ניתן לתרגם את זה לקווים וכתמים על דף.
אני מנסה לתפוס אווירה, איך תופסים אווירה? איך מציירים מוזיקה?
איך מציירים מקום שהמהות שלו היא רוח, חוויה, אנשים עוברים, צלילים באוויר? מקום שכולו ספונטניות, חד-פעמיות. אני מחפשת מוקדים ויזואליים להיאחז בהם, כמו הדגלים הצבעוניים שמעטרים את הסככות. בשטח עירוני זה קל יותר, יש בניינים, רחוב, פנסי תאורה, שלטים, החלל תחום ומסודר. כאן יש מרחב גדול ופתוח, אופק אין-סופי, שפותח את הלב והנפש. שכבה אופקית של ריק, שהאנשים ממלאים אותה במרקם וצבע.
הזמן על הבמות רץ מהר, הופעה רודפת הופעה. זמנם של המבקרים איטי ועצל. לוקחים בירה קרה ונודדים, כמו החול, בין הבמות. עוצרים לרקוד או ממשיכים הלאה, מקשיבים, מדברים, מנשנשים, אוכלים, תופסים שוב מקום מתחת לסככה או על הפוף. אני מתחברת-מתנתקת, מתבוננת מהצד, שולפת את המחברת והצבעים ומנסה לתפוס התרחשות אופיינית, דמויות מעניינות, תנועה.
אנשים משוטטים כמו פרפרים צבעוניים, פה ושם זוגות מאוהבים מנותקים מהסביבה, שקועים בעולם משלהם. המאוהבים הם כמו סלע מוצק בים, עוגן שאפשר להיאחז בו. קל לצייר אותם, הם מכורבלים זה בזה, אדישים לתנועה הבלתי פוסקת ולצלילים המקיפים אותם.
בתוך כל מה שחופשי וארעי, האהבה הופכת למין דבר מוצק, אוטונומי."

'רשמי אינדינגב' – רחל סטולרו חיים

חלק מהרשמים והאיורים שציירו נתן הלפרן, רחל סטולרו חיים, מרינה גרצ'אניק ומריאנה רסקין:

מצגת זאת דורשת JavaScript.


תמונת קאבר: מריאנה רסקין