צילום: Gaya's Photos

"פתאום היום שמתי לב. בעוד ענני האבק, החול, והתזזית שוקעים, כשהתגלגלתי על הכביש המישורי והארוך מחוץ למצפה גבולות. כל הדרכים של הילדות והנערות, של חיים שלמים שמלווים את החוויה הזו – שפתאום כל העולם בא אליך הביתה.
שמתי לב, שרוב השיחות שהחלפתי, מההקמה ועד הפירוק (שעוד לא סיים את שירתו), נעו סביב עניין אחד גדול, קבלת השונה. קודם כל השונה שנמצא בפנים, שקשה לקבל אותו כחלק מאיתנו, וכמובן השונה שמוקרן החוצה בחברה, באנשים, במה שנדמה לנו כמהות אחרת. זה הבסיס הכי בסיסי כדי שנלמד שלום. וקודם כל כדי לקבל את השונה, צריך שהוא לפחות קצת, יעניין אותך בתור מי שהוא.

ופתאום ממש הופתעתי להבין, שאחת עשרה שנים אחורה, זה בעצם מה שביקשנו. אותו האינדי שנולד, ילד אאוטסיידר, מוזר, זר. לא מספיק מקובל בכיתה, לא ממש מעניין אף אחד… שונה.כל מה שרצינו, זה שמתישהו יוכלו לקבל אותו. לא לקחת בכח, לא להכריח אף אחד לאהוב אותו. פשוט לתת לו מקום.
זו אולי המשימה הכי גדולה בעולם, אבל משהו ממנה מצליח להתקיים. אי של אבודים בחול, שונים בזכות עצמם, שמסכים להחזיר טובה לאלו שעזרו לו להתקבל, ואפילו להיות אהוב.

לא יודע איך זה קורה כל פעם, אבל יש המון אנשים יקרים שרק לראות אותם נותנים את עצמם גורם לך להאמין.
תודה."

מתן נויפלד, ממייסדי האינדינגב

 

צילום: רונן לבני

"יום שלישי של הפירוק ואני עדיין קבורה כאן בחול של גבולות. אתמול בלילה עשינו מסיבה ספונטנית ומטורפת במטבח של הצוות. כולנו רקדנו ושתינו מלא, והיינו מאושרים עד ראש רשת הצל.
זאת היתה פריקה בריקודים של שלושה שבועות מאוד אינטנסיביים. שבועות שבהם קמים ביחד, אוכלים יחד, עובדים, יושבים במדורת לילה וישנים ביחד (אמנם באוהלים – אבל רמת הפרטיות מאוד דקה).
יש רגעים קשים בהקמה, וגם המון צחוק, מלא שקט – כי כמה כבר אפשר לדבר, או עזרה הדדית – נפשית ופיזית כאחד. מלא עדשים, קינואה וסלק, מלא שקיעות מרגיעות, זריחות עוקצניות, שמש, חול וקוצים בשפע לכולםן. עד שמגיח הפסטיבל – כמו סערה – ומסחרר את הכל.
כל המיצגים ממוקמים ועובדים, הבמות, השלטים, הקמפינג, הדוכנים, הקופות, ההופעות, האמנים, החברים, האנשים. מלא צוות חדש ומקסים שבחיוך ומתיקות – מנקה, שומר על חפצים, מקבל אמנים, מבשל במטבח, מתפעל את המודיעינדי, מקבל קהל מנהל במות ועוד ועוד ועוד. בנתיים הצוות שהקים במשך שלושה שבועות את הפסטיבל מרחף על מיץ גת כדי לשרוד את שעות השינה המעטות והאדרנלין המשוגע.
מלא חוויות, מפגשים קטנים וגדולים והופ מגיעה ההופעה האחרונה. הצוות מתכנס לשורה בין גדר הלחץ לבמת הקוף, שורה של ידיים מחזיקות בבירה, רגליים נעות, חיוך ומבט מיוחד בעיניים – כזה שלא מאמין שאשכרה הצלחנו אבל מבין לגמרי איך.
ולאט לאט חוזרים למתחם הצוות. הגוף שבור, האוכל מוכן, מדליקים מדורה, יושבים יחד והולכים לישון יחד – מתחילים לפרק.

הפסטיבל בשבילי הוא חודש שלם – הקמה – פסטיבל – פירוק. האינדינגב הוא שנה שלמה.
הוא חמש שנים שבהםן התרחבו לי החיים והלב באנשים הצבעוניים, המתוקים והסוערים ביותר – שאת כולם הכרתי במצפה אחד. מצפה גבולות."

ניבי יהלום, מנהלת הפקה ואחראית כח אדם באינדינגב

 


תמונות מההקמה // צילמו – גאיה ס. ורונן לבני:

מצגת זאת דורשת JavaScript.


"הרבה פלצנים יודעי דבר מנסים להסביר לפעמים מה זה "אינדי" – מהו הסאונד של האינדי, מה הריח שלו, איך מתלבשים לכבודו. הם אמנם בדרך כלל משכילים, הפלצנים, ויודעים ש"אינדי" הוא שם חיבה מקוצר ל"אינדיפנדנט" – אבל אישית אני מעדיפה לתרגם את המונח ל-"בלתי תלוי" הרבה יותר מאשר מהתרגום המקובל "עצמאי".
להיות בלתי תלוי במוסד אומר שיש לך חופש יצירה. אמנם רוב האנשים שיש להם חופש יצירה גם יש להם מעט כסף בהתאם, אבל אנחנו לא כאן בשביל הכסף. מי שעושה אמנות בשביל כסף עושה בדרך כלל אמנות משעממת, בינונית ומכוונת למכנה משותף נמוך שיידבר אל כל "העם".

אז מה זה "אינדי" לדעת פלצנית שכמותי?
"אינדי" זה לא לסמוך על מירי רגב שתתקצב לנו פסטיבל זמר ים תיכוני על פי ראות עיניה המטופשות, אלא מידי שנה לגור במדבר שלושה שבועות עם 30 אנשים משובחים ולבנות (בעיקר מחומרים ממוחזרים) את פסטיבל המוזיקה הכי גדול והכי רוקנ'רול בארץ. זה אומר ש'אנטיגונה רקס' יכולים לשיר בצהרי היום שירים נגד הממשל. זה אומר שמפיקי הפסטיבל בונים משתנות מהמחשבה שזה ייקצר לבנות את התורים לשירותים. שהבקסטייג' מלא בחבורות בתוך חבורות ולכל מוזיקאי יש שבע להקות (ותחרות לא רשמית של מי מופיע בהכי הרבה הופעות בפסטיבל).
זה ליצור מיצגי אמנות עם אמירה שיותר חשובה מסתם ליצור אווירה של כיף, ולא לפחד שייבקרו אותך על זה כי אתה אדם פרטי. אינדי זה לכתוב מה שמתחשק לך בלי לחשוש שייקטעו לך את הזרם. זה ליצור מוזיקה שחייבת להיווצר, ולא באה לספק רק בידור להמונים.
אינדי זה בני אדם, אחד אחד בני אדם.
חכמים, יפים, טובים, מוכשרים, ונפל בחלקי המזל לקחת חלק בדבר הנפלא הזה שנקרא "אינדינגב" שנותן לכל זה את ההזדמנות להישמע ולהיראות."

גאיה ס., צלמת "הבית" ונינג'ת גבי הבמות באינדינגב.

צילום: Gaya's Photos


 

"בצהרי השבת של הפסטיבל, מצאתי את עצמי רוקד לצלילי KORNEILA – הפולנייה שמנגנת את המוזיקה של נשות המזרח התיכון. באותו הרגע, החלפתי מבט עם עיניה של יעל ותהיתי בקול רם "מה גורם לנו לחזור שנה אחרי שנה לאותו המקום באותו הזמן בשנה? ומדוע מגיעה תחושת הדז'ה וו בכל פעם שכולנו יחד במקום הזה?".
הרי אנשי האינדי הם מגוון ענק של סטראוטיפים ודמויות בשלבים שונים בחיים ובדרכי חיים אלטרנטיביות.
אז אין לי תשובה קולקטיבית. אך בשבילי אינדי זה:
מתוקים של ארבע, אינדי זה קפה שחור, אינדי זה אנשים שהעוגן היחיד שלהם ליציבות בעולם הזה הוא חודש אוקטובר.
אינדי הוא מחגי תשרי שלא שייכים לאף דת, אינדי זה להתלהב ממכונה שדופקת בזנטים, אינדי זה לחפש פינה של שקט בין כל הטירוף .
אינדי זה מוזיקה שמתנגנת ממערכת סטריאו שנמצאת רק בקיבוצים. אינדי זה להגיד ש"שנה הבאה צריך…. אם בכלל יהיה בשנה הבאה" למרות שכולם הרי יודעים שודאי שיהיה, כי איך אפשר בלי.
[אינדי זה שימוש מוגזם בחומרים נרקוטיים].
אינדי זה לעלות על סולם בשעה 23:00 ולתלות מנורת יתושים שלא באמת עובדת. אינדי זה הגיגים על סטרט-אפ שלא ייצא לפועל.
אינדי זה מדורה שנדלקת באותה שעה בכל יום. אינדי זה ריבים עם בוצ'קו על מה לאכול לארוחת ערב. אינדי זה מסיבה בלי איוונט בפייס, בשישי בערב, עם 4 DJ'S שמרקידים רחבות שאף אחד לא מכיר.
אינדי זה סיפורי שימוש ומסעות. אינדי זה קרבות מוזיקליים מהיוטיוב. אינדי זה ריח של לחם שמשגע את כולם. אינדי זה לצחצח שיניים עם פחיות של צבע.
אינדי זה מקלחת קרה שלפעמים היא חמה (תלוי מתי הגעת ביום). אינדי זה וייב.
אינדי זה שולחן אוכל רחב שסביבו מתאספים נשמות גדולות. אינדי זה לבוא למשרד ולהוציא את העובדות מריכוז. אינדי זה לגור יחד בסוג של קומונה ועדיין לאהוב אחד את השני.
אינדי זה לצאת ליומיים בבית ולהרגיש שעברה תקופה מאז שנסעת.
אינדי זה לתזמן את היום שלך לפי 11:00, 16:00, ו-19:00. אינדי זו התחושה שמעבר לשעות האלו, לזמן אין משמעות.
אינדי זה לפגוש אנשים חדשים כל יום ולנסות לזכור מה מקומם בספר השורשים של האינדי. אינדי זה שקיעות בצבעים כתומים ואדומים שתמיד יותר כיף לראות מהספה המוגבהת. אינדי זה לסגור את המדורה יחד עם בן דוד.
אינדי זה סאונדסיסטם שעלת בהזיה רגעית. אינדי זה מקלחת ביום הראשון של האירוע ולראות אלפי אנשים נכנסים אליך הביתה. אינדי זה לראות הופעות בעיקר מצד הבמה. אינדי זה שלושה ימים בלי שינה. אינדי זה לדעת איפה הדפים הריקים. אינדי זה בריחה לכמה הופעות זריזות שממש רצית לראות.
אינדי זה מיץ גת.
[אינדי זה סלע, חאלד, יונה, איתיקוש, בוצ'קו, לדק, ג'וטה, בובי , יאיא, גאלב, גוגי ,אלעב, דפנר, פירס, אורי, צונן, בובו, עלי, ניבי, תומפוש, שטרן, קזדו, סאנצ'ו, בן דוד, גאיה, יעל, מנואל, תום גל ,יובל חשמל, מרקוס, גושן שהוא עומר, יוני, ואיתמר, ועוד מגוון שמות ; כל אחד מאיתנו ממשיך את השנה הנוכחית לפי מסלול חייו, אך אתם יודעים איפה לחפש אותנו באוקטובר הבא]
לאו צ'ה אמר: "כשיש סדר לא צריך חוקים".
וזה אינדי. וזה אינדינגב."

אריאל הרץ, מנהל בימת הפיל

צילום: Gaya's Photos


תמונת קאבר: Gaya's Photos