אם ננבור לרגע בין שיאני ההופעות של פסטיבל האינדינגב בקצת יותר מעשור לפעילותו, יתכן ונמצא כמה נגני מפתח שביצעו יותר הופעות מאשר יהוא ירון – אבל אין ספק שמבחינת השפעה יצירתית ותרבותית, יהוא הוא השיאן העיקרי. כמעט ואין שנה שחולפת בלי מנה גדושה של יהוא על במות המדבר – אם בהופעה משותפת עם רות דולורס וייס והאחים רמירז אי שם ב-2009, כנגן המלווה את אביב גדג', אביתר בנאי, ואפילו ריילי ווקר או כמפיקם המוזיקלי של להקות המשתתפות בפסטיבל בכל שנה, כשכמובן גולת הכותרת היא תמיד הופעותיו עם חומרי הסולו מאלבומיו האהובים והמוערכים, אל מול קהל גדול ומפרגן כמו שהאינדינגב יודע להציג.

בימים אלה יוצא לעולם אלבומו השלישי, "אם לא נרקוד לא נבין כלום". אלבום חדש ושונה ממה שהכרנו עד היום, אם מבחינת מבני השירים, הלחנים, הסאונד ואפילו בטקסטים עצמם. בעוד אלבומיו הקודמים, "דברים יומיומיים שכאלה" (2011) ו"אמן השכנוע העצמי" (2013) באו לידי ביטוי בשפה וקצב מתפתלים וכבדים, באלבום החדש קיבלנו שירים קצרים וקליטים יותר, שבהתאם גם מכילים מסרים מדויקים וקולעים יותר, אותם ניתן למצוא בטיפטופים לאורך האלבום החדש.
לכבוד השקת האלבום (16.09 במועדון הבארבי בתל אביב) וההופעה המתקרבת בפסטיבל אינדינגב, בה הוא יארח את ערן צור, הזמנו את יהוא יחד עם מיה זיידמן, לשיחה בארבע עיניים על מוזיקה, קולנוע, תהליכי יצירה וכן… גם כפרה ומגדריות.
ולמי שעוד לא הכיר, זיידמן היא בימאית הקליפ החדש שיצא לשיר "מי מפריע לך לרקוד כפרה" ומי שביימה ואחראית על הקליפ לשיר "בכלל לא אמיתי" מאלבומו הקודם של יהוא כמו גם על הסרט הדוקומנטרי אודותיו הנושא את שם אותו אלבום "אמן השכנוע העצמי" שהוקרן בדוקאביב של אותה שנה ומוקרן מאז בערוץ יס דוקו של חברת YES.
ורק עצה אחת לפני שצוללים לשיחה, למי שלא מבין כלום – תרקדו.

מיה: אז יהוא, תגיד קודם כל את מה שצריך להגיד – שהשיר בכלל לא על הטרדות מיניות.
יהוא: מה זה משנה מה אני אומר? כתבנו את זה בכל מקום כבר. השיר הוא הפוך, השיר הוא שיר מחאה על זה שלא כתבתי שירי מחאה לאלבום.
כן, אמרתי לך גם אז שזה לא כזה פשוט להבין את זה מהטקסט. יש בשיר בכל זאת וייב נורא חופשי כזה של do whatever you want.
זה בסדר גמור, אבל יש דברים נורא ברורים, לפחות בעיניי, שנורא שמחתי על אנשים שהבינו אותם. לדוגמא יש בטקסט דבר שאף אחד לא התייחס אליו בכל ההתייחסויות הרבות לקליפ ולשיר, ומבחינתי זה הדבר העיקרי בשיר. המשפט של "להריח את הפרחים שנשתלו בבוקר" – זה היה מבחינתי כל העניין.
בוורסיה הקודמת של הקליפ באמת אמרת לי שהעניין הזה של "הפרחים שנשתלו בבוקר" הוא מעין עניין מחאתי, ואולי זאת אני (שלא מבינה), אבל תנסה להסביר לי את העניין?
הוא לא מחאתי! אבל כאילו כל מה שיש להריח עכשיו זה רק מה שנשתל בבוקר.
אין עבר אין עתיד…?
כן. זה מה שמעניין. בבילוי הזה בלילה מה שאפשר להריח ולהתפעל ולהנות מהריח שלו זה מה שנשתל בבוקר… הקליפ כן לוקח אותו (את השיר) למקום מאוד ספציפי. רצינו שהמחאה תבוא בקליפ, והמחאה באה – מחאה מאוד ספציפית. מחאה מגדרית שמדברת על מרחב מוגן לנשים – או בעצם על חוסר במרחב מוגן לנשים, ומייצר איזושהי פנטזיה שכמעט אף פעם לא שומעים עליה של נשים שמחזירות כביכול מלחמה. מה שגם מדגיש את האלימות במעשה הכביכול "לא אלים" שגברים עושים לנשים לפעמים. אז בהקשר הזה יש משפטים שנמצאים בשיר ומאוד בלטו להרבה אנשים – אחד זה העניין עם ה"כפרה". "מי מפריע לך לרקוד, כפרה", שנתפס כמשפט שנאמר בצורה מטרידה.
אני חושבת שיש משהו ב"כפרה" שלך ושלי היום, וגם לאנשים שבסביבה שלנו, שהפכה להיות מילת חיבה לגיטימית. מסתבר שזה לא אבסולוטי. יש הרבה אנשים שמבחינתם "כפרה" זה מילה תוקפנית או "ערסית" יותר.
אני נבהלתי לראות בחלק מהתגובות לקליפ שאנשים עדיין משייכים את "כפרה" לשיוך אתני. עכשיו שמעי, אני משתמש במילה הזאת כל הזמן. איילה, הבת שלי, חשבה ש"מי מפריע לך לרקוד כפרה" זה שיר עליה – כי היא כפרה! היא כל הזמן אומרת "זה השיר עליי".

"התשובה למה שהשיר מבקש ושואל"

יהוא: הדבר השני שאני רואה שמושך איזשהו אש בשיר הוא ה"אני אכנס להם באמאשלהם".
עכשיו אינעל דינק, זה ממש כמו טוקבק. זה בדיוק כל העניין של המשפט הזה, כאילו אפשר לומר שהמחאה הכי נוקבת שיש היום בצורה הכי זמינה, זה התגובות בפייסבוק או הטוקבקים של YNET או אני לא יודע מה – "צריך להרוג אותם", "צריך להכנס באמאשלהם", "צריך להרוס להם בתים", "צריך להעיף אותם מפה" – "לך לעזה!".
שלא לדבר על זה ש"להכנס להם באמאשלהם", הוא סוג של ביטוי שמאמץ את הפטריארכיה, וזאת אולי הסיבה שנשים היו רגישות לזה. ואני מבינה את זה מצד אחד, מצד שני אנשים אומרים את זה אחרת בימינו.
או שיכול להיות שיש פה איזשהי אירוניה בשיר. יכול להיות שיש פה הומור. לא יודע, אולי השיר הוא לא רק שיר Straight Forward?
כאן אני נניח מרגישה שאולי קצת חטאתי לשיר עם הקליפ, כי יש בקליפ משהו מאוד אחד לאחד בהקשר הזה. יש פה משהו שהוא הכי "בואו תראו מלא הטרדות ובואו תראו מה כולנו היינו רוצות לעשות לאותם אנשים".
מראש כל הרעיון היה לעשות קליפ מחאה אחד לאחד שנותן בעצם את התשובה למה שהשיר מבקש ושואל. הרעיון המקורי שלך היה עוד יותר בוטה ועוד יותר אחד לאחד, ועוד יותר אלים ואכזרי והוא גם ירד בין היתר כי לא היה לנו עם מי להזדהות שם. שזה היה הרעיון ההפוך – גבר עשיר שבאופן מאוד בולט ומוגדר הוא בנקאי או ראש בנק או משהו כזה, שיוצא מהבנק שלו נכנס לאלנבי 40 או משהו בסגנון, עולה על הדלפק ומקבל את מה שמקבל ונשאר ערום וחסר כל. שזה בעצם התגלגל דרך הרעיון שלך ל"ההפך".

כן, בתכלס זה בא מאותו המקום, אבל אז היו דברים שהיה לי קשה לדמיין עם הרעיון. כשאתה אמרת "מחאה" אז אני אמרתי "טוב, בוא אני אגיד לך איך אני מרגישה." אני ממש זוכרת את השיחה הזאת שנועדה לחמם אותך ואותי על התחושה של ללכת ברחוב כאישה.
העניין הוא שבסופו של יום אי אפשר להתעלם מזה. לא מזמן באמת הייתי בשיחה כזאת ועלה הנושא ומישהו אמר שהוא המום מזה שכל מי שהוא מכיר עברה איזושהי הטרדה. אם לא הטרדה עם אופי אלים אז משפטים וכדומה, כל הזמן ובלי סוף. אבל כבר רוב מי שאני מכיר במעגלים הקרובים שלי עברה גם הטרדה עם אופי אלים. זה כבר נהיה משהו שהוא לא נורמלי. אני לא יודע אם אני רגיש לזה יותר או שיש באמת גאייה של העניין, בגלל ההצפה שיש גם בשלטונות המקומיים ו/או העולמיים, או שאני פשוט כרגע אבא לשתי ילדות ואני לא יכול להפסיק לחשוב על הדבר הזה.
לא חשבתי על זה בתכלס. כלומר אני תמיד חושבת על הורים לבנות וזה מעסיק אותי, אבל זה יותר חזק פתאום כשמישהו אומר לך את זה ישיר.
השאלה הולכת גם הפוך, כל מי שזורק משפטים – מה כולם אבות לבנים בלבד? לאף אחד אין בנות?
שמע, אחד הדברים שקורה זה שגברים סביבי, בגלל שאני יחסית סבלנית, שואלים אותי – אז מקרה כזה וכזה וכזה, זה עובר? זה לא עובר? כלומר – אני מרגישה שיש תחום אפור מטורף. בטח באיזורים של דייטים וכו'. ויש דברים שאתה מבין רק בדיעבד שפישלת בהם. אני תמיד אומרת "קח אחריות". הכי חשוב זה לקחת אחריות.
כן, כמו בכל דבר…

מיה זיידמן – "הכי חשוב זה לקחת אחריות" // צילום: עומר לוטן

"כשאתה מתמודד עם משהו שהוא קיצוני, לכל כיוון, שם בדיוק מופעל מה שאתה מגיע איתו מהבית."

יהוא: באותו הקשר – אנשים באמת מאחלים למישהי שאומרת את הדעה שלה דברים שאני לא חושב שהייתי מעיז לכתוב באופן כללי. ואני עוד צופה מושבע של סרטי אימה!
זה מעניין שהזכרת סרטי אימה, כי מצד אחד יש באמת רף של קהות חושים שכן מושפע מהתרבות שלנו. מצד שני יש כל כך הרבה הבדל בין לראות את זה בסרט אימה ובין לעשות את זה בחיים. מזכיר לי אפילו שיחה שניהלתי על ההבדל בין אלימות לאכזריות.
זה משהו שאני גם חושב עליו הרבה בזמן האחרון. בערך מאז שטובי הופר (בימאי ה"מנסרים מטקסס") מת. הוא בעיניי המציא את העניין הזה שסרט אימה צריך להיות עצוב. סרט אימה אמיתי צריך להיות בו המון עצב וזה מה שדוחף החוצה את האכזריות – והאכזריות, זה מה שמפחיד באמת.
זה נכון, זאת בדיוק ההכוונה. אני לא מעזה להתקרב לסרטי אימה. רק בשנים האחרונות אני מפתחת עמידות מסוימת לאלימות גרפית. שזה מעניין בהינתן הקליפ האחרון שקשה לי עם דברים אלימים.
אבל אכזריות, למשל, היא לא אלימות גרפית.
אז אני באמת מפתחת עמידות לאלימות גרפית, היא יכולה אפילו לגרום לי להנאה, בעיקר בגלל שאני מבינה שזה לא אמיתי, לעומת זאת – במשחקי הכס הסצנה ששברה אותי זה הסצנה שבה ג'ופרי נותן לזונה את המקל ברזל עם הקוצים כדי להכות את הזונה השניה, ואחרי כן לא יכולתי לראות יותר משחקי הכס כי שאלתי את עצמי "למה לחוות כזה רוע טהור בשביל סדרת דרמה?" למה לי לעשות את זה לעצמי? 
אני כן איפשהו מאמין בעניין הזה של אמנות שיש בה אלימות או אכזריות קיצונית שלא מתועלת למסר או לתובנה עמוקה.
אלא לפורקן?
פורקן זאת מילה שקל מאוד לזלזל בה. זה ישר הופך את זה לסטייה או לצורך כמעט פיזי. דווקא אני לא חושב, אני חושב שזה דבר שקיים בהרבה אנשים, סוג של תאווה מסוימת ממש בתוך הגדרות התוכנה של רוב מי שאני מכיר – שיש שם איזושהי אכזריות או אפילו תאוות אלימות כלשהי. זה דבר טוב בעיניי לקחת את זה למקומות מסוימים.
אבל יש דבר שאף אחד לא מדבר עליו בנושא הצנזורה למשל על דברים אלימים ומיניים. מתייחסים כל הזמן לעניין של "לחסוך" מאנשים את הדבר, לגרום לזה שלא יוכלו לראות את התמונות האלו. אבל ככה אתה מבטל לגמרי את ה-Middleman הקריטי, את האדם שמתווך בין הצריכה של הדברים לבין מה שאתה עושה איתם – שזה ההורים שלך. מן דבר שלא מדברים עליו יותר. אפילו בשיחות ליברליות, כבר לא רואים את זה. כשאתה מתמודד עם משהו שהוא קיצוני, לכל כיוון, שם בדיוק מופעל מה שאתה מגיע איתו מהבית. איך שחינכו אותך להגיב לדברים האלה.

זה לוקח חמישה צעדים אחורה ללמוד לחשוב, לבקר ולדעת להסתכל על דברים ולשאול שאלות.
אבל גם חמלה אני מאמין שקיימת אצל רוב האנשים כמו שקיימת התוקפנות הזאת. פשוט צריך לדעת לגדל אותה. אז התוקפנות גדלה בצורה מעולה, יש לה חממה טבעית, לחמלה אין וצריך לחלוב אותה ממך – זה התפקיד של ההורים שלך, של המורים שלך. זה כבר לא קיים. אף אחד לא מדבר על החינוך הזה בכלל. כל השיח מרודד לעניין של לאסור על אנשים לצפות בדברים מסוימים או להקרין או לתמוך בדברים מסוימים. זה מרודד למצב שבו מדברים על האם חקלאי מתפלל לגשם או לא, והאם זה בסדר להגיד לילד חילוני, בספר מדעים, שהוא פאקינג מתפלל לגשם! וזהו, שם השיחה.

"למה עשית את זה, יא מניאק?"

יהוא: התחושה שאנשים רואים רק תמונה מאוד צרה של מה שנמצא מולם יכולה להיות מאוד מתסכלת למי שכותב שירים או עושה קליפים או סרטים. בכלל העניין הזה של ביקורת עולה אצלי המון כרגע, כי עכשיו אנחנו נמצאים בימי החסד שלפני שרוב הביקורות מתפרסמות על האלבום שלי, ואני ממש מרגיש שאני כל הזמן מסתכל למעלה לראות אם ענן הגשם הזה כבר נמצא מעליי וכמה הוא שחור וכמה גשם יש בתוכו.
זה מלחיץ.
זה מלחיץ, אבל זה גם מתקשר לי לכל נושא השיחה, כי יש ביקורת שלילית מסוימת על האלבום מאנשים שלא ממש מבינים ואפילו מאוכזבים מהשפה המוזיקלית שלו. מהסגנון של השירים לעומת הסגנון באלבומים הקודמים, שכביכול היה יותר מורכב או פחות קליט וכו'… יש לי כמובן הרבה מה לענות בסוגיה הזאת, אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה שכל מה אני אגיד הוא נכון, כי זה מה שאני מרגיש, אבל הוא גם לא משנה. כשיוצא לי לשמוע את האלבום האחד ההוא של ניק קייב שאני לא אוהב אני באמת מרגיש באסה. אני כל פעם לא מבין איך הוא נפל לשם ואני כל פעם שומע אותו מחדש – כי אולי אני אבין את הדבר הזה שאני לא מבין, ולא, אני מרגיש שאני מבין הכל ואני שואל אותו "למה עשית את זה, יא מניאק?".
כן, זה גם בא עם כעס הרבה פעמים.
והכעס הזה מדהים! והוא מדליק! ברור, מי שמוציא את האלבומים שאתה אוהב, זה כמו חבר. זה חשוב הדברים האלה. במיוחד ה"אוי לא, הוא הוציא אלבום כזה ועכשיו הוא יהיה כזה, איבדתי אותו". עוצמת הרגשות שגורמת לאנשים להגיב גם באופן פומבי היא מעולה וטובה ומחייה מוזיקה ואמנות. היא בדיוק ההפך מאמירות שטחיות על סרט כזה או אחר.
בעיקר כשמישהו מחכה ומצפה לך.
כנראה שגודל האכזבה שלו היא כגודל הציפייה שלו ממני. וזה דבר טוב ויש מצב שלעולם גם לא יקבל את מימוש הציפיות הזה. אני בתכלס לא יודע מה יהיה באלבום הזה.
זה קטע, כי אחד הדברים הראשונים המוקלטים המצולמים שאני זוכרת שאמרת בסרט ("אמן השכנוע העצמי") ושלא נכנסו, ממש הראיון הראשון שצילמנו, אמרת שם "מעניין מה יהיה באלבום הבא". אז זה היה כמה חודשים לפני ההקלטות של האלבום השני, עכשיו אתה אומר את אותו הדבר – "זה לא שאני יודע מה יהיה באלבום הבא".
זה בטח מאוד נכון לגבי ההשפעות המוזיקליות לפחות, אבל מה שמניע את היצירה שלי זה הרפרנס הרגשי.

"הכל שאלה של עם איזה סכין אתה רוצה לחתוך את מה שאתה אוכל"

מיה: אני חושבת נניח על הפער שבין הקליפ הקודם שעשינו יחד ל"בכלל לא אמיתי" לבין הקליפ האחרון "מי מפריע לך לרקוד כפרה". גם על הפער האנושי שבו.
אני פתאום חושבת על זה ש"פופ" לא רק שזאת כבר לא מילה גסה בעיניי, זאת אפילו יכולת מופת. אני לא אומרת שמה שאתה עושה הוא דווקא "פופ" אבל יש משהו שהוא נניח מובדל מאוד מהקברטים של האלבום הראשון. היכולת לעשות שיר של שתי דקות ולתמצת – אני מרגישה ששנינו עברנו מהלך שמתחיל מ"מורכבות" ועבודה מתוכה, לעבודה שמדברת על נגישות כדבר חשוב.

זה הכל הרי סט כלים בסופו של דבר. גם הקליפ של "בכלל לא אמיתי" לעומת הקליפ של "כפרה", שבו יש סיפור מאוד ברור ולינארי שמתרחש, אולי גורם לך להקשיב הרבה יותר למילים וגם כמו כל דבר שהוא יחסית מופשט מבחינה סיפורית ותמטית, זה גורם לפתוח את הראש, להפליג, ולא להיות מונחה ע"י הסיפור. ככה זה גם עם מוזיקה בסופו של דבר, הכל שאלה של עם איזה סכין אתה רוצה לחתוך את מה שאתה אוכל. גם לחתוך את זה עם הסכין הכי חד שיחתוך את זה הכי בקלות זה מגניב לפעמים.
העניין בפופ, שכמו שאמרתי לך על טובי הופר, הוא שראיתי את זה והבנתי כמה חשוב העצב במה שהוא עושה.
אני לא זוכר מתי ואיזה שיר ספציפי אבל היו כמה שירים, כמו Modern Love של בואי, שהבנתי שבשירי הפופ שאני אוהב, לא משנה כמה קליטים וקלים הם יהיו כן חייב להיות איזשהו משהו שהוא זר לי. אפילו זר בכיוון האפל, או לכיוון מיני מאוד או מסחרי מאוד, כלומר זר ושמרגיש קצת אסור. ומצד שני – שירי הפופ שאני הכי אוהב עולם, אין לי מושג על מה הם.
זה נשמע כאילו אתה מדבר בעקיפין על האלבום הנוכחי. ותהיתי אם המילה "פופ" תפריע לך בהקשר של האלבום הנוכחי.
לא, וגם קראתי בפייסבוק הרבה שאנשים משתמשים במילה הזאת בהקשר לאלבום. בתקופה שבה אנחנו חיים אני רואה שחוץ ממקרים מבורכים ונדירים יחסית שיוצאים מן הכלל, השפה של הרוקנ'רול, שאין מה לעשות – האלבום הזה מורכב ממנה על בסיס שתי גיטרות, בס-תופים, סינתיסייזר, מונע מהשירים להיחשב כפופ. מונע מהם באמת להיות שלאגרים או להיטים נטחנים. אני לא בטוח שזה מצב רע, אבל זה העניין כרגע. ברוב השירים השולטים בפלייליסט, אין רוקנ'רול. אז לי הייתה התחושה שאני הלכתי על הדבר הזה (על הרוקנ'רול) ואף פעם לא חשבתי על זה כעל אלבום פופ. אני חושב שמי שאומר את זה אומר את זה ביחס למה שעשיתי עד עכשיו – לא היו אומרים את זה אם זה היה האלבום הראשון שלי – "אה, הוא אמן פופ" .
ויש כבר מחשבות על האלבום הבא?
את יודעת, ברמת הערפילים הצבעוניים בחדר.
טוב לפני שזה יקרה יצא לך כנראה לעשות איתי פרוייקט חדש – סוג של אלבום קאברים של אישה שרה שירי גברים.
נכון. שזה הפרוייקט הגדול הבא שלך. או יותר נכון אחד מהגדולים הבאים.
אני מקווה שזה הגדול הבא… כי זה מעניין ההבדל בין קולנוע לבין מוזיקה בהקשר הזה. כמה כסף שעולה פרוייקט בקולנוע לעומת מוזיקה. נניח תמחרתי את האלבום בתוך הסרט הקצר הזה שמכיל שישה שירים, אלו שאתה תפיק, והוא יצא רק חמישית מהתקציב של כל הסרט. וזה סרט של חצי שעה.
זה לא רק כסף. גם מבחינת הזמן וההשקעה האנושית של זה.
כן, בקולנוע לייצר פרוייקט זה קשה. נגיד בקטע הזה קליפים זה כיף נורא גדול, זה עדיין המון זמן והמון השקעה ותחשוב כמה אנשים היו מעורבים בקליפ האחד, אבל על הסרט הבא אנחנו צריכים כבר להתחיל לעבוד ועל הקליפ בסך הכל עבדנו תקופה קצרה יחסית של זמן.

"גדלתי על נקודות מבט נורא גבריות תרבותית"

אם כבר אנחנו מדברים על הסוגיה המגדרית ועל הסרט הבא, אז הסרט מדבר על אישה שעוברת תהליכים של היריון והפלה כשתוך כדי פרוייקט החיים שלה הוא קאברים לשירים של גברים. שגם כאן אמרתי לעצמי, "למה את מסבכת את עצמך עם כל ענייני הלמה לא עשית שירים של נשים? ולמה לא Women Power" וכאלה?
אבל השאלה היא למה לעשות קאבר נשי לשיר גברי, ולתת לו את הזוית הנשית הזאת, למה זה לא Women Power?
זה כן. זה גם בדיוק העניין. לאחרונה אני גם נניח מנסה לקרוא יותר ויותר ספרים של נשים, ומנסה, קצת פחות בהצלחה, לצפות גם בעיקר בסרטים של נשים – וזה חשוב. זה עושה לי משהו ומשנה את המבט. ואני מבינה מזה כמה גדלתי על נקודות מבט נורא גבריות תרבותית. אם זה ספרי שירה של בוקובסקי, או ספרים של ג'ון אירווינג כשגדלתי. וגם עכשיו עם הדיון על בחירת השירים לסרט, כל הרפרנסים שיש לי הם מאוד גבריים באופי שלהם, לפעמים מחפצנים, לפעמים סתם מנקודת מבט גברית ממוצעת.
שזה אגב משהו מעניין. רוב מי שאני מכיר, כולל אני, אם יזהה בשיר מימד אנטישמי או גזעני מובהק, לא נקשיב יותר לאותו אמן. אבל שירים שמתייחסים באופן דיי דומה לנשים, אני יכול להעיד על עצמי לפחות שאני לרוב סולח להם.
לא רק אתה. גם אני. בצד השני של זה יש מן גבריות מיוסרת, שגם איתה קשה לי בשנים האחרונות, של "היא עזבה אותי, ליבי כואב", ושניהם בעיניי צדדים של אותו הדבר – "אני מרכז העולם, עכשיו את תשרתי איכשהו את הצרכים שלי".
שוב, אני גדלתי על זה. אני לא יכולה לבקר את זה בלי לזכור את השירים האלו שגם ריגשו אותי, גם קראתי ספרים כאלה של יוצרים גבריים, זאת נקודת המבט שלמדתי להסתכל דרכה. עכשיו מבחינתי דווקא לבחור את השירים האלה, בתוספת כל מיני רמות של אירוניה וכל מיני רמות של עומק טקסטים, זה קצת כמו "לנכס" בחזרה חלק מהם, טיפה בדומה לאגרופים שבקליפ. 
חוץ מזה יש גם משהו בלשמוע פתאום אישה שרה שיר של גבר, לא משנה איזה, שעושה לזה קצת "הזרה" וגורמת לחשוב.
כמו שיש את הדוגמא הכי מופלאה בעיניי של ארית'ה פרנקלין עם השיר RESPECT שידוע מאוד כשיר שלה, וזה בעצם לא שיר שלה. זה אפילו לא שיר של אישה. זה למעשה דיי נורא לשמוע גבר שר אותו כי זה ההפך הגמור ממה שאנחנו רוצים להנחיל לילדים שלנו – גבר שדורש שיתנו לו את הכבוד כשהוא בא הביתה. ואז היא שרה את זה, ולא בימינו – זה היה ממש מזמן.
כן, זה בדיוק זה. זה To Own It לדעתי.
וזה גם מאיר את זה בצבע הנכון."


השקת האלבום החדש של יהוא ירון תתקיים ב-16 בספטמבר, מוצאי שבת הקרוב במועדון הבארבי בתל אביב. הוא יארח על הבמה את אביב גדג', הילה רוח, רון בונקר, תמר "קוקי" אריאל ועוד.
כמו כן, יהוא יופיע בסוף השבוע של ה-19 באוקטובר, בבימת הקוף באינדינגב המתקרב עלינו לטובה ויארח שם את ערן צור.
את סרטה הדוקומנטרי של מיה זיידמן, "אמן השכנוע העצמי", המלווה את תהליך יצירת האלבום השני של יהוא אל מול המחלה והולדת ביתו הראשונה ניתן לראות בשירות ה-VOD של חברת YES והקרנות פתוחות נוספות בטח יפורסמו בהמשך.

צילום תמונת קאבר: עומר מסינגר