כבר למעלה מעשור שהאינדינגב נמצא כאן. למעלה מעשור של הופעות בבמות מרובות, במגוון ז׳אנרים ובעיקר – בשתי שפות דומיננטיות. אפשר לומר שמרגע הנחת היסודות לאינדינגב, המונח ״אינדי״, שנכנס עמוק לשיח הישראלי, עובר שינוי מתמשך, והפסטיבל מעצב ומשפיע על ההגדרה בכל שנה מחדש. אך דבר אחד עקבי וברור באינדינגב לאורך כל שנותיו – הדומיננטיות של שתי שפות עיקריות שהרמקולים העצומים של הפסטיבל מגבירים: האנגלית והעברית.

הדיון הזה, בנוכחותה המשמעותית של האנגלית מול העברית, באינדינגב ובכלל, התחיל מעט לפני הפסטיבל הראשון, אך הוא צבר תאוצה ובמשך השנים הפך בעיניי רבים למוקצה מחמת המיאוס. עקב מספר תמורות ושינויים בשנים האחרונות, אעלה באוב את הדיון הזה בפעם האחרונה (לפחות מבחינתי), ואנסה אולי לשפוך אור אחר על הסוגיה החוזרת: היצירה האנגלית מול העברית במוזיקה המקומית.

נתחיל בהיסטוריה, פשוט כי מוכרחים.
בניגוד למה שרובנו חושבים או חושבות, היצירה המקומית באנגלית לא החלה בעשרים השנים האחרונות. היצירה באנגלית התחילה, פחות או יותר, עם כניסתן של להקות הקצב למוזיקה הישראלית, אי שם בשנות השישים. האריות ('The Lions of Judah') של האחים אלגרנטי, שהתחילו מעט לפני הצ׳רצ׳ילים היו החלוצים הראשונים. אפילו אריק אינשטיין ושלום חנוך, שעיקר יצירתם היה בעברית, יצרו באנגלית לראשונה בנסיון לפרוץ בחוץ לארץ. שירים כמו ״יחזקאל״ ו״הבובה זהבה״ של ״החלונות הגבוהים״, ״מאיה״ ו״אבשלום״ של שלום חנוך ועוד, תורגמו לאנגלית והופצו על ידי חברות כמו Capitol ו-CBS על מנת להגיע לקהלים רחבים יותר. גם על הזמר המזרחי התופעה לא דילגה, ואפילו בועז שרעבי תרגם את שיריו לאנגלית לאותה מטרה. ראוי לציין כי היו אמנים שתרגמו (או יצרו באנגלית) את יצירותיהם ואף הצליחו מעל המצופה, דוגמת אסתר עופרים. עם זאת, מרגע הצלחתם העתיקו אמנים אלו את מגוריהם ופעלו בעיקר מחוץ לארץ.

אז מה השתנה? זאת נקודה חשובה שכדאי להעמיק בה. עד שנות האלפיים (בהכללה פושעת) רוב האמנים שיצרו באנגלית, עשו זאת מחוץ למדינת ישראל. מינימל קומפקט, אחד ההרכבים הישראלים-בינלאומיים המצליחים ביותר בכל הזמנים, פעלו בעיקר באירופה. בסיס היצירה, הפריצה ורוב ההופעות שלהם לא היו כאן. למעשה, קשה מאוד למצוא הרכבים שכתבו ויצרו בארץ בשפה האנגלית ממש עד לנקודת המפנה, שהתרחשה באמצע שנות התשעים ואפילו בתחילת שנות האלפיים. אם כך לשאלת ה"מה נשתנה", לטעמי, ישנם שלושה אירועים וסיבות שזרעו את העתיד לבוא: אסון ערד, רצח רבין ומותה של ענבל פרלמוטר, סולנית להקת "המכשפות".

אסון ערד סימן את קץ עידן הרוק הישראלי של שנות התשעים (מה שמכונה דור הרוקסן). מחדלי האבטחה שהביאו למותם של שלושה, סיימו את הפסטיבל ובישרו את תחילת הסוף של הרוק הישראלי בעברית כפי שהכרנו אותו. לפחות בגלגולו בשנות התשעים.
רצח רבין, שהתרחש מספר חודשים לאחר מכן, חידד אצל רבים את התחושות לגבי החיים במדינה. נדמה שכתגובת נגד לדוקטרינת ההלם הליברלית שתקפה אותנו, הרבה מאוד יוצרים איבדו עניין בלקיחת חלק במפעל הציוני הזה. הם רצו לצאת החוצה. כמו לדוגמא ענבל פרלמוטר, שהעבירה את עצמה לחוץ לארץ באותה תקופה והחלה ליצור באינטנסיביות באנגלית.
האירוע השלישי, הוא מותה של ענבל, שסתם את הגולל על התקופה. אלבומה האחרון, InBallance (שהתפרסם לראשונה ב-2017), היה כל כולו באנגלית – מעין חזון נבואי ראשון לעתיד לבוא.

כמו בכל רצף אירועים היסטוריים, אי אפשר לנתק את הרוח מהחומר. סוף שנות התשעים הביאו עימן חידושים טכנולוגיים שאפשרו לכל אחד ואחת לבנות אולפן ביתי במחיר שווה לכל נפש ובהתאם, פחת הצורך באולפנים הגדולים או בחברות התקליטים על מנת ליצור מוזיקה. לייבלים מקומיים, חופשיים ממנהלי חברות תקליטים, החלו להופיע בישראל במקביל להוצאות עצמאיות לחלוטין. בצל כל אלה – נולד האינדי. לצד קלות ההקלטה, גם אמצעי ההפצה נעשו זולים ופשוטים יותר. המצאתו של פורמט ה-MP3 במקביל להתחזקותן של תוכנות לשיתוף קבצים באינטרנט (Napster, Soulseek) הפכו את ההפצה הגלובלית לפשוטה מאי פעם, והופעתן של הרשתות החברתיות (תחילת שנות האלפיים), הפכה את השיווק והפרסום לנגישים הרבה יותר.
מכאן ואילך, הרעיון של יצירה באנגלית כשפת יצירה לגיטימית רק הלך והתחזק.

״שיעור מאד מעניין בהיסטוריה, אבל הזמנים השתנו ואנגלית זאת שפה אוניברסלית – אני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים״

אחד הטיעונים הרווחים בהקשר של יצירה באנגלית הוא העובדה שהיא שפה אוניברסלית. אז זהו, שלמען האמת היא לא. אם כך מה היא אתם שואלים? היא שפת הכסף. בראש ובראשונה היא שפת המסחר והתעשייה, ומאז ומעולם, המניע העיקרי ללמידת שפה היה מסחר או שליטה צבאית. כך גם העברית הושפעה לאורך ההיסטוריה משפות השלטון או הממון.

העברית המודרנית היא אחת השפות המושפעות ביותר משפות זרות בתרבות המערבית, וההשפעות הללו נוכחות בעברית היומיומית: בכל פעם שאתם אומרים "אבא" או "אמא", אתם מדברים ארמית; ה"אוויר" שאתם נושמים הוא בכלל ביוונית, ה"וילון" שאתם מסיטים הוא בלטינית, כשאתם מקללים ככל הנראה אתם עושים זאת בערבית, "להשפריץ" זה בכלל בגרמנית ואפילו המילה "דת" לקוחה בכלל מן השפה הפרסית. האם כל פעם שאני אומר את המילה "אלטרנטיבה" (רוסית) היא עדיפה על "אינדי" (הלקוחה מהמילה "Independent")? או שאולי בכלל עדיף להשתמש במילה "שוליים" (ארמית)? ומישהו יודע לומר לי מה הן בכלל המילים העבריות ל"אלבום" או ל"מוזיקה"?

אם כך, ההשפעה של שפות זרות על השפה העברית הייתה קיימת לאורך כל ההיסטוריה, מראשית ימיה ועד העידן המודרני. אז מה בעצם מגדיר את השפה? אפשר לומר שהעברית מוגדרת על ידי התחביר והמבנה הדקדוקי. לדוגמה כשאני אומר את שם הפועל "לגגל", אני "מעברת" אותו והופך אותו למשהו שמתנהג ב"עבריתיות". המבנה הדקדוקי והתחבירי של המשפט נאמנים למבנה של השפה (גם זה לאיטו משתנה). אבל כשאני עובר לשפה האנגלית, אני משנה לחלוטין את האופן בו אני מנסח משפט, ובכך משנה את האופי שבו אני חושב.


"את שפה נהדרת, לא תהיה לי אחרת / אך בלילה, בלילה אני חולם עוד בספרדית. "

זאת נקודה ששווה אולי קצת להרהר בה. ניקח אותי לדוגמה: אני דובר אנגלית ברמה גבוהה מאד (באמת. לא בקטע של קורות חיים) וצורך ומכיר הון תרבותי של תרבות אנגלוסקסית – על אף שבכל חיי ביליתי שבוע באנגליה ושבועיים נוספים בארצות הברית. רמת השליטה שלי בשפה היא כזאת שאני לעיתים חושב באנגלית. משפטים שלמים, ואף רעיונות. רעיונות אלה הם הבסיס ליצירה טקסטואלית מכל סוג, גם לשירים, ואני מניח שזאת נקודת המוצא גם של אמנים היוצרים באנגלית. מכיוון שצריכת התרבות האנגלית שלהם היא במינונים גבוהים, הם יוצרים על בסיס התרבות אותה הם צורכים, להבדיל מהתרבות בה הם חיים ושאליה מכוונת היצירה שלהם.

לצורך העניין, גדולי הוגי הדעות היהודים כתבו בשפות שתחתן חיו והתרבויות שבהן הם התקיימו. אחד הקודקסים החשובים ביהדות נכתב בארמית, רוב חכמי ספרד והמזרח השתמשו בשפה הערבית או בלאדינו ורוב המשכילים היהודים של התקופה המודרנית דיברו וכתבו בשפת אמם, שלמרבה הפלא לא הייתה עברית. האם יצירותיהם לא ראויות להיכנס לפנתיאון היצירה העברית בשל שפתם? במה אנחנו בעצם שונים מהם? האם כמו בגישה הציונית הישנה ("עברי! דבר עברית!") אני מוכרח להשתמש בעברית על מנת לבטל את הגלות? אחת התשובות לשאלות אלו מובילה למושג ה"גלובליזציה". המושג מתאר תהליך שבו כל העולם הופך לכפר קטן תחת ערכים אוניברסליים שאליהם כל בני האדם אמורים להתחבר. למרות זאת השפעת הגלובליזציה, רובה ככולה, מגיעה בעיקר מאמריקה למרות שהשפה האנגלית אינה המדוברת ביותר בעולם, בטח שלא כשפת אם. אם כן, ה"גלובליזציה" היא מילה נרדפת ל"אמריקניזציה" שהיא בכלל סוג של אימפריאליזם תרבותי.

כאן טמונה נקודת הדמיון המרכזית בין יצירות בשפות זרות בהיסטוריה לטעמי. כולן היו תחת שלטון זר, בין אם פיזי ובין אם תרבותי, וככאלה הן נוצרו בשפה תחתיה חיו. בין אם בבל, רומא, ספרד המוסלמית או גליציה, בכל אחד מהמקרים הללו השפה המדוברת הייתה שפת השלטון. האם זה אומר שהייתי מעדיף שביורק תיצור באיסלנדית (כמו סיגור רוס), או שdEUS (אחת הלהקות האהובות עלי בעולם) הייתה יוצרת בפלמית? אני מאמין שלא. האם זה לא לגיטימי שנטע אלקיים תשיר במרוקאית או שדודו טסה יעשה אלבום בעיראקית? בטח שלא. אני לא חושב שכדאי לומר לאמן איך ובאיזה אופן ליצור, ואני גם לא מבקר את בחירת השפה בסגנון מוזיקלי כזה או אחר. בשביל זה יש את משרד התרבות.

אבל אז הגיע האינדינגב.
אינדינגב הוא באמת אחת הבמות המרכזיות לאמנים מתחילים (וותיקים) בישראל לחשוף את המוזיקה שלהם לאלפי אנשים בהופעה אחת, ובכל הנוגע לקידום אמנים ששרים באנגלית באינדינגב – בעשור הראשון לקיום הפסטיבל ברוב הבמות המרכזיות כיכבו הופעות באנגלית. אפשר גם לומר, בהערכה גסה, שהאינדינגב הוא אחת הפלטפורמות הראשונות והמרכזיות לקידום מוזיקה באנגלית בישראל. אני לא יכול לחשוב על האיינג׳לסי, הקולקטיב, לוסיל קרו או אסף אבידן בלי האינדינגב. החשיפה שהם קיבלו בארץ בזכות הפסטיבל הייתה אחראית במובנים ישירים ועקיפים על החתמות בלייבלים נחשבים באירופה וארצות הברית, ועל חשיפה אינטרנטית שלא הייתה כדוגמתה עד כה.

עם זאת, מצד כמות נכבדת של אמנים יוצרים בשנים האחרונות ישנה תמורה מעניינת. המון אמנים שיצרו בעבר באנגלית – רונה קינן (בתחילת דרכה), תמר אייזנמן, גבע אלון, עמית ארז, גלעד כהנא, דניאלה ספקטור ואפילו לאחרונה פלורה ואקו – יוצרים בשנים האחרונות בעיקר בשפה העברית. בנוסף, נסיקתם של האינדי ״המזרחי״ וההיפ הופ כז׳אנרים דומיננטיים יותר מאי פעם מעלים את קרנה של השפה העברית ומחזירים עטרה ליושנה.

האינדי ״המזרחי״ שר כמעט כולו בעברית או בערבית וזה ז׳אנר שהצטרף לנוף המדברי של האינדינגב בשנים האחרונות. שי צברי, ויקטוריה חנה ודיקלה מחזקים את השפה העברית בעוד דודו טסה, נטע אלקיים ו-A-WA מחזקות את הערבית (העיראקית, המוגרבית והתימנית, בהתאמה). הופעות מסוג זה גורמות לי לחשוב על מה היה קורה, בעולם אוטופי כמובן, אם גבולותיה התרבותיים והכלכליים של מדינת ישראל היו פתוחים מזרחה ולא רק מערבה? האם היינו חוזים באינדינגב כפסטיבל אינדי מזרח-תיכוני עם הרכבים מלבנון, מצרים וירדן? איך היה נראה ומה היו השפות הדומיננטיות בפסטיבל שכזה? האם נוכחות השפה הערבית בפסטיבל הייתה גוררת דיונים בלתי נלאים על מהי שפת יצירת לגיטימית? האם היינו מבקרים אמנים ישראלים ששרים בשפה הערבית, שרק רוצים להגיע לקהלים גדולים הנמצאים בשכנות עם מדינתם?

בז׳אנר אחר לגמרי – באופן כמעט אירוני, ההיפ-הופ הישראלי לא מנסה לשיר או לכתוב באנגלית. על אף ששוק ההיפ-הופ גדול לאין שיעור, היוצרים הישראליים לא ממהרים לאמץ את השפה האנגלית. יש כמובן אומני היפ הופ בישראל שיוצרים בשפה האנגלית – בן בלאקוול, רבל סאן מלוסיל ואפילו שאנן סטריט יוצר באנגלית – אבל לרובם ככולם השפה היא שפת אם והסיבה לכך נדמה ברורה לעין – הז׳אנר מחייב שליטה כל כך חזקה בשפה וב"פלואו" ("זרימה" נשמע מוזר. נכון?) שיצירה באנגלית תחייב לחיות את התרבות עד הסוף. במילים אחרות – בהיפ-הופ זה לא אמין. ובאינדי-רוק?

לפני יותר מעשור, ממש מספר חודשים לפני האינדינגב הראשון, טיילתי אי שם בצפון הודו. במהלך הטיול, פגשתי זמרת בתחילת דרכה שהתעסקה באופן אינטנסיבי בכתיבה באנגלית. היא הייתה גיטריסטית מחוננת וזמרת בחסד (וגם בחורה מגניבה לאללה), אבל בכל המקרים שבהם פגשנו דוברי אנגלית, נדהמתי לגלות כי האנגלית המדוברת שלה ברמה ירודה מאוד. אני זוכר שבראשי התנשאתי עליה על עצם הנסיון ושאלתי את עצמי "איך זה אפשרי בכלל שהיא יוצרת בשפה אחרת?".
האירוע הזה השפיע עלי כל כך עד שמיד הפסקתי לנסות לכתוב או ליצור בעצמי בשפה האנגלית. האירוניה – שכמו תמיד מופיעה בתזמון המושלם, היא שאותה זמרת המשיכה אחר כך לקריירה מרשימה באנגלית, אך עשר שנים אחרי כן היא החליטה לחזור גם היא ליצור בשפה העברית. אפילו כאן, השנה, על במות האינדינגב.

 


אלעד בן הרוש הוא ירושלמי, מורה לעברית, מוזיקאי ושדרן ברדיו "מרכז העיר" בירושלים (JLM.FM).
תמונת קאבר: מתוך ויקיפדיה // רשיון חופשי