"הברזייה"
נקודת המפגש שלכםן.

אחת לשבוע ניתן כאן במה ליצירות שלכםן שתשלחו לנו – פסקות דעה קצרות, שירה, סיפורת, איורים, קומיקסים וכל דבר שמביע אתכםן הכי טוב – אנחנו מעוניינים לתת לו במה.

יש לכםן יצירה בשבילנו?
שלחו אותה למייל: pkreshet@gmail.com
וציינו בכותרת "עבור מדור הברזייה"
[נושא הגליון הבא – "מעבר לשפת הים"]


השבוע נפגשים על הבמה שלנו שני שירים, סיפור קצר ומחשבה מתארכת

מחזור שירים: "ניגונים לשקט"

שירה חֹרש

(ניגון מספר 1 לשקט)

הזמן עושה את שלו
אני את שלי

והקהל מואר

הראשון שמוחא כפיים
עולה על הבמה

ואין במה

 

(ניגון מספר 2 לשקט)

זה תנור הסלילים שמחזיר את
אור השמש שלקח
החורף הזה

 

זה הגשם שקישט בטחב את
חומת האבן הזו
סביב

 

זו הקאלה שנותרה קטומה ומאובקת על
שולחן הקפה

 

מהמלצר אזמין את האביב
מהקיסר אזמין לי
לב ריק מכל אלה

אנא, שובו הביתה בשלום

 

(ניגון מספר 3 לשקט)

אני פרפר סגול
בחלומו של פרפר

אני
זית סגול

עולה על גדותיי

במערכה השלישית
הושטתי יד לשלום
המלחמה לא ענתה

בחרתי במקום השני
זכיתי בראשון

בין הכֵּנוּת לאמת
כל הכוונות הטובות

בלי
מה


(ניגון מספר 4  לשקט)

ברכבת ראשונה של מוצאי הכיפורים
שליח הציבור חוזר לקרונו הקבוע
בחושך, נוף חדש ניבט מחלונו

 

(ניגון מספר 5 לשקט)

אם
אני
אקשיב
יהיה
שקט

שירה חֹרש היא משוררת ואמנית רב תחומית היוצרת במדיומים שונים. חציו של הרכב הדואו נויז פואטי ״אפסאחד״ (לצד מרקו מילבסקי). ספר ביכוריה ״כל האמונות תפלות״, בעריכת יקיר בן משה, ראה אור ב-2015 בהוצאת פרדס, ספרה השני ״11:11״, בעריכת אלכס בן-ארי, יראה אור בקרוב.

"זה היה לי בידיים"

אייל שוורצמן

 

בועז כמעט הציל את האגרטל.

הוא קלט את סדר ההתרחשויות בבירור: החתול שחמק בהפגנתיות מניסיון הליטוף שלו; הזנב המתריס – אשר פגע באגרטל; ההתנדנדות הקיצונית של נפילה וודאית; והנפילה מהשולחן.

בועז שלח יד מהירה שפגעה באגרטל בעודו באוויר, והסיתה אותו אל עבר גופו השקוע כולו באינטואיטיביות קדומה.

הוא הצליח להצמיד את האגרטל אל גופו הנעול. מחשבה על-תחושתית עלתה בו: האגרטל בטוח. והאגרטל אכן היה בטוח, לולא שאננות ההצלחה הראשונית.

בועז לא סגר את ידיו היטב לאחר שהצמיד את החפץ השביר לגופו. עלתה בו תחושת אזהרה אשר בלבלה אותו, וללא כל הסבר רציונלי האגרטל נשמט ממנו, והתנפץ על הרצפה לחתיכות גסות ומתות.

הוא עמד שם, לפחות חמש שניות, קפואות.

הוא לא מצמץ, רק נשם בכבדות.

תחושת תסכול ואכזבה כבדה הציפה אותו ונעה בזרימה פראית. היא החלה באזור החזה ונשטפה אל הבטן נעולת השרירים.

כישלון, חשב לעצמו ברגע בהירות ראשון לאחר הרגע החייתי.

הוא הרגיש שסדר ההתרחשויות של האירוע המחיש, כביכול, את חייו שלו בצורה סמלית משהו.

אם האגרטל היה נשבר בלי התחושה שיכולתי להציל אותו, אז מילא. חשב לעצמו, אין הבדל בין הקיום שלי לאי-הקיום שלי! התוצאה זהה.

המחשבה הדהדה בראשו בעצמה גדולה, הוא חש בחילה מהולה בפחד משתק. תחושה מוכרת שמלווה אותו עוד מראשית תודעתו.

הוא עמד שם, מסתכל על השברים, מריץ זיכרונות החמצה כואבים בראשו:

שער עצמי שהבקיע בטעות לאחר שכבר הציל שער בטוח; ארנק שאיבד שוב לאחר שכבר מצא אותו על רצפת קניון הומה אדם; כדור שהוא פלט על חבר בצבא והביא למותו, למרות שכמה שניות קודם לכן הוא שם לב שעדיין יש לו כדור חי בקנה. כאב חד הימם את רקותיו.

זה היה לי בידיים.

בועז מצמץ במודע לראשונה מאז נפילת האגרטל.

הוא הרים את ראשו, הסתכל סביב בפרנויה חסרת סיבה ונאנח בקול רם.

הוא ניגש למטבח, לקח מטאטא ויאה וחזר למוקד הנפילה בסלון.

בעודו מטאטא את השברים לכדי ערימה גסה הוא חש כי מתקפת הזיכרונות המייסרים נסוגה אט-אט מהכרתו. הוא הביט בערימת הזכוכית הגסה והעבה, היא דמתה לו באותו הרגע – ערימת עצמות אנושיות.

בועז העמיס את השברים על היאה ושפך לפח, את מה שהיה פעם אגרטל.

הוא החזיר את המטאטא והיאה למקום, חזר לסלון והתיישב על כורסת היחיד, הכורסה היחידה בסלון שלו.

הוא נעמד במהירות ברגע שהבין כי התיישב על שלט הטלוויזיה. הוא חטף את השלט בכעס קל. בועז הדליק את הטלוויזיה בעמידה והתיישב חזרה אל הכורסה.

מהדורת חדשות בדיוק התחילה.

יופי, חדשות. חשב לעצמו.

 

אייל שוורצמן, מוזיקאי, מלחין ומשורר. זמר להקת The Bootsman ולהקת "שוורצמן". גר בשנים האחרונות בירושלים.

 

———————-

בריכה של רגשות

בנג'מין מנשה

 

הלכתי לשחות בבריכה של רגשות

עם חברי האדיש

קפצתי ראש לבחילה קיומית

וכמעט טבעתי בריקנות הפנימית

שחיתי פרפר באהבה חד צדדית

ונכנס לי קצת שנאה עצמית לאוזניים

שחיתי חזה באטימות לסבל של אחרים

צללתי בגעגועים עזים

ולבסוף ניגבתי את עצמי מכל אשמה

ורק חברי לא נכנס לבריכה

אלא ישב בצד ושתה בירה

מחייך בנעימים

 

בנג'ה מנשה הוא יוצר ישראלי-אמריקאי בן 23, נכדו של המשורר נורמן לואיס, כותב באוטובוס בזמן הנסיעות לאוניברסיטה.

———————-

"גזענות קטנה"

אור ברגמן

 

צריך לשכנע את הגזענים הקטנים

ולהסביר להם בקול גזעי נמוך ומלא בבס

שאו שתהיו גזענים מכל הלב

או שאל תהיו גזענים בכלל

כי גזענות עושים באהבה

או ש

 

גזענות קטנה היא גזענות גדולה מאוד

הגזענים הנחבאים אל הכלים שוברים אותם

מידי יום

ביומו

הם מרסקים את הכללים לשברי

רַעְ

יוֹנ

וֹת

סותרים וחסרי הגיון פנימי

כמו באגם ענקי של מחשבות

שרק אלו הנראות כלפי חוץ כנאורות

מצליחות לשחות אל החוף

 

צריך לשכנע את הגזענים הקטנים

ולהסביר להם ש

'אין לי שום בעיה עם הומואים, פשוט שלא יאמצו ילדים'

וש'הרוסים אוהבים מאוד לשתות, מה לעשות'

ושהשד העדתי לא יוצא מהבקבוק

רק כי הגזענים הקטנים סתמו את הגולל

והרגו את הג'יני

אטמו את הפקק כלכך חזק

שלא רואים שהם גדולים מגזענים שנותנים מעוף מלא למחשבותיהם

 

הגזענים הקטנים מתחבאים מאחורי עניבות וצווארונים לבנים

והם מסוכנים עשרות מונים מהגזענים שקולם נשמע

כי הגזענים הקטנים נותנים את הטון

הם מכתיבים את המחשבה וסדר הדברים

הם קובעים מה 'נכון' להגיד כלפי חוץ

ומה האמת שאותה חושבים רק פנימה

 

הגזענים הקטנים גודלים וגדלים ללא הרף

ומוכיחים לכולנו

שכולנו

גזענים לא קטנים

אולי לא גדולים

אבל מאחורי המסכה שמאחוריה מתחבאים הגזענים

לא מסתתר חֲתוּלמִפְלֶצֶת וגם לא ילדה יפה

מאחורי המסכה נמצאות רק מחשבות כמוסות שמותר להפיץ כמו רעל בכל פינה

עַֽל־כָּל־גִּבְעָ֞ה גְּבֹהָ֗ה

ותַ֙חַת֙ כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן

ומבעד לאור הבוהק של פנסי הרחוב

הגזענות הקטנה נמצאת מעבר לתפישה

במחשבה מופשטת

שגזענות היא טבועה אבל היא גם לא

שהיא קיימת אבל לא מוכרחת להיות חלק מהוויה של חיים חופשיים

 

הגזענים הקטנים גדלים בקצב מסחרר

והם מתפשטים כמו זונות,

הם נשפכים לירקון שנשפך לים

הם טיפות מים כבדות שמלאות רעל

 

הן מחשבות

אסורות

ומותרות

בְּתַכְלִית

בתחליט

 

אור ברגמן, בן 21 שונא קטשופ ואוהב מוזיקה. משתדל לכתוב כמה שיותר שטויות, ולגרום לכמה שיותר אנשים במקביל להפסיק להקשיב למה שיוצא לי מהראש והלב. כותב בלוג מוזיקה בעמוד הפייסבוק – 'מוזיקה שאני שומע'