החיים סיזיפיים. זאת עובדה.
אנו נעים במסלול אינסופי סביב עבודה, לימודים ושגרה מכנית, ומה שמציל אותנו משיממון הם הרגעים יוצאי הדופן שממלאים אותנו: כאן שיחה מעניינת על כוס יין, שם צירוף מקרים משמח, הופעה מרוממת נפש או טיול בלתי נשכח. כשנולדים ילדים הכל משתנה, אבל עד מהרה חוזרת שגרה (גם אם היא שונה) ועמה הצורך באותם רגעים מיוחדים שיפיגו אותה, ימסמסו אותה ויאירו את הדברים באור קצת שונה. הצרה היא שרגעים אלה מתמעטים באורח פלא: פחות כוסות יין, פחות מפגשים מזדמנים, פחות מוזיקה וטיולים. אז זהו, שזה לא חייב להיות כך. אפשר וכדאי, לשתות יין (ליד) הילדים, ואפשר גם אפשר לטייל, לראות הופעות, לשטוף את העיניים בפנים ואנשים. צריך רק לקחת בחשבון שזה נראה אחרת.

למרות שלפעמים כך זה נראה, הורים לא מתאדים יום בהיר אחד מחלל הרוקנ'רול והפסטיבלים, הם פשוט נכנסים אליו אחרת. אם בעבר היה כמעט בלתי אפשרי להגיע עם ילדים לפסטיבל מוזיקה, היום בכל פסטיבל כבר ניתן לראות ילדים מתקרחנים ברחבות, ממתינים בתור לשירותים ומנגנים בגיטרות (כמעט) עד זריחת החמה. כבר בפסטיבל המכונן של התרבות ההיפית המערבית, במונטריי, הסתובבו כמה זאטוטים לרגלי האמנים והצופים בעלי העיניים הגדולות והאדומות. והגדיל לעשות וודסטוק הראשון שאירח אפילו לידה אחת או שתיים. היום זאת כבר עובדה, בכל פסטיבל גדול בחוץ לארץ אפשר למצוא מתחמי משפחות וילדים מתרוצצים.

לאינדינגב כפסטיבל יש איכות משפחתית, כבר מראשיתו לפני כעשר שנים כשהיה פסטיבל קטן ליודעי ח"ן, וצמח בתוך אווירה קיבוצית-מושבית בנגב. אבל גם לאורך השנים ועם התפתחותו והתרחבותו של הפסטיבל הוא המשיך לשמר את אותה איכות משפחתית, בין שמדובר בקהילת האמנים שהיא כמו משפחה, באווירת הנועם והכבוד ההדדי הכללית, או ביצירה של משפחות בתוך הפסטיבל – משפחות של ממש ומשפחות של חברים.

מתבגרים עם הפסטיבל.

כל כך הרבה סיפורים מקסימים על אהבה ומשפחה נגלו לי בעת העבודה על הכתבה הזו, על היכרויות שהצמיחו אהבות ארוכות טווח; על צעירים שהגיעו בתחילה לבד, ואז עם הפרטנר ועכשיו חוזרים אל הפסטיבל עם ילדיהם הקטנים; על אנשי אינדי שלא מוותרים בכל שנה להגיע אל הפסטיבל ופסגת החוויה מבחינתם היא להביא את אהוביהם לבמות הקטנות או לפיסת האלוהים שלהם על הגבעה.

אחד מאותם שועלי האינדי הוא נמרוד שלו שביב, שמגיע לאינדינגב בכל שנה מאז נוסד (רק אחד הוא פספס). ככשאלתי מהו האינדינגב עבורו ועבור חבריו הוא ענה לי: "זה האירוע השנתי הגדול, לעלות לרגל לאינדינגב, להקים את המאהל שלנו באותו מקום קבוע ולהיות שם במוזיקה ובכיף שלנו."
בכל שנה הם מתכוננים לפני, מחכים לחשיפת הליינאפ, מתדיינים באיזו במה כל הרכב יופיע, מייצרים לו"ז הופעות אישי וקבוצתי ודואגים להחשף למוזיקה חדשה. אבל המאהל עצמו, ההרכב שלו, הוא לחלוטין משתנה ומתבגר. לפני כשלוש שנים, נמרוד הכיר את זוגתו מעיין, שבועיים לאחר ההיכרות כבר הזמין אותה לפסטיבל: "אחרי פגישה שניה או שלישית, סיפרתי לה שאני הולך לאינדינגב והצעתי לה שתצטרף אלינו. שבועיים אחרי שהכרנו היא באה עם חברה שלה. פעם ראשונה שבילינו יותר מכמה שעות ביחד, סוף שבוע שלם למעשה, היה באינדינגב, ואני חושב שגם התמונה הראשונה שלנו בתור זוג צולמה שם." שנה אחר כך הגיע הזוג מיד לאחר האירוסים ושנה נוספת והם כבר היו בהריון. השנה הם מתכננים להגיע עם שובל הקטנה.

חבר'ה באינדינגב. // צילום: ניר גייגר

"אנחנו עושים פה סוג של סגירת מעגל, אולי לא סגירת מעגל כי זה עוד ימשיך, אבל אני חושב שכל שנה בשלוש שנים האחרונות הגענו בנקודה אחרת בחיים שלנו ועם המשכיות". הוא מספר: "זה מלווה את כל ההתבגרות שלנו וההתפתחות שלנו בתור זוג. הדבר הכי מפתיע הוא שאשתי בכלל לא מתה על המוזיקה או על הדברים שאני אוהב, את הרוב היא בכלל לא מכירה. אבל כמו שהיא אומרת היא אוהבת להגיע לשם בגלל שהיא רואה כמה אני נהנה מהמוזיקה והאווירה ובגלל הווייב שהאינדי יצר אצלנו. אנחנו מקווים בכל שנה לחגוג שם איזשהו משהו, לחגוג בשורות טובות ועוד התקדמות בחיים. אני מקווה, החלום שלי שהילדים שלי יגדלו לתוך האינדי". לא רק הם השתנו לאורך השנים, המאהל כולו גדל וצמח, מיחידים, לזוגות ומשפחות. ההרכב היום גדול מאי פעם ומגוון, השנה לראשונה יהיו בו שלושה פעוטות מתחת לגיל שנה: "המאהל שלנו מתבגר עם השנים, מתבגר יפה יחד עם האינדינגב" נמרוד אומר.

כשאני שואלת את נמרוד מה מקומה של המוזיקה בחייו הוא מספר: "כל היום שלי מסביב למוזיקה ומסביב לחפירה על אינדי ישראלי בעיקר, אז בשבילי זה באמת יום חג… יש לנו חודשיים של הכנה אינטנסיבית לאירוע." ועוד: "מדהים אותי לראות את האנשים שמגיעים ואיך נוצרת קהילה לכל דבר, אנשים ששום דבר לא מחבר אותם ופתאום אתה רואה את כולם ביחד, ביום שבת בבוקר בבמה המרכזית. שילובים בלתי אפשריים של אנשים שכולם נהנים ביחד מסביב לנושא אחד".

הסיפור של נמרוד, מעיין והחבורה שלהם הוא אחד מיני רבים. יש מי שהחיים שלו מתפתחים ומשתנים כשהפסטיבל לצידו, מסמן לו את התהליך ויש אחרים שהפסטיבל שינה את חייהם ממש. סיפור אחד מקסים מספר על זוג חברים שנתקעו בדרך וחיפשו טרמפ לפסטיבל. על הכביש המאובק אספו אותן שתי בחורות ומארבעה נוצרו שני זוגות.  

את האהבה באינדי מלווים גם המוזיקאים. רועי ריק, חבר "הקולקטיב" גילה לנו על סיפור אהבה מרגש שההרכב ליווה: "זה היה באינדינגב ב-2010, פנה אלינו בחור שהיה מעריץ של הקולקטיב, עוד לפני שהיינו הקולקטיב, הוא גם כן היה באינדינגב הראשון. הוא סיפר שראה אותנו מופיעים ומאז הוא עוקב אחרינו וכך גם חברה שלו. הוא סיפר שהוא מתכנן להציע לה נישואים בפסטיבל הנוכחי והוא שאל אם אנחנו יכולים לעשות לו טובה ולשיר שיר מהאלבום הגנוז שהקלטנו בעברית (לא באמת גנוז, פשוט אף פעם לא עשינו איתו משהו) – 'ארמון מנייר סופג'."

חברי הלהקה התרגשו מההצעה והסכימו למרות שכבר לא ניגנו שירים בעברית: "זה היה ממש לפני שהוצאנו את האלבום הראשון ולא תכננו לבצע שירים בעברית, אבל הוא היה כזה חמוד שלא רצינו להשיב את בקשתו ריקה אז בסוף עלינו על רעיון שבמקום לעשות את זה במהלך ההופעה אז פשוט אחרי (או אולי לפני?) קבענו בנקודה ליד המאהל וממש הכנו לו מעגל נרות סופר רומנטי. חברים שלו גם כן השתתפו. הוא לקח אותה והיא לא הבינה מה נסגר והם הגיעו לספוט במאהל שהיה קצת יותר מדברי וניגנו להם שם את השיר וזה היה מאוד מרגש". למרות שהוא עוסק במישהו שלא מוכן לקנות לזוגתו נייר סופג איכותי בסופר, וכך פורץ לו ריב גדול, השיר התאים בדיוק לאווירה, על הגיטרות הנוגות והמפוחית המתייפחת. "לא נעים לספר אבל מערכת היחסים שהייתה בבסיס השיר הזה התפרקה אחריו" ריק מספר.

הסיפור הזה כל כך מקסים שפניתי לירון ויעל, הזוג המדובר שהתארס לצלילי 'ארמון מנייר סופג', כדי לשמוע איך הם חוו את הסיפור: "אנחנו גילינו את רועי ריק באינדינגב, ומאז נהיינו די גרופיז שלו ושל ה-Medley Band (אחר כך הפכו לקולקטיב). הגענו לכל אחד מהשנים מאז ועד שנת 2011. איכשהו 'ארמון מנייר סופג' נהייה השיר שלנו (לא יודע איך בדיוק) וכשהחלטתי להציע ליעל נישואים ידעתי שזה יהיה באינדינגב ועם השיר הזה, אז ניסיתי את מזלי. כתבתי לחבריי הלהקה והם ישר הסכימו. זה היה מקסים בעיניי! בערב לפני ההופעה שלהם הלכנו ל"טיול" במדבר ו"במקרה" נפלנו על כמה חבר'ה שמנגנים להם באמצע המדבר. יעל לא הבינה בדיוק מה קורה והייתה די בשוק, זה היה מצוין בשבילי כי היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על ההחלטה שהיא עשתה. היום אנחנו גרים בקליפורניה ויש לנו שני ילדים (שחר ונגה) וממש מקווים לשוב איתם עוד פעם לאינדינגב, לספר להם את הסיפור ולהיות בהופעה של הקולקטיב."

להגיע עם ילדים לפסטיבל, מידע שימושי:

זה הכל טוב ויפה, אבל זה לא קשוח מדי לבוא עם המשפחה? מדבר ואבק, באוהל, זה קשה לנו לבד, אז עם ילדים? תינוקות?
נכון זה לא פשוט, אבל אם אתם רוצים לבוא והמחשבה על אוהלים מפחידה אתכם, קמפינג הוא לא חובה. סביב אתר הפסטיבל יש מספר מקומות מקסימים בהם ניתן ללון ואתם יכולים לצאת ולהיכנס לפסטיבל כאוות נפשכם.
החלטתם שאתם חזקים מספיק להתמודד מול אתגרי הקמפינג? תביאו אוהל גדול מספיק לכל הנוכחים, פנקו במזרן נוח ודאגו למספיק אוכל ונשנושים. והיי, אם תהיו מספיק נחמדים לשכנים שלצדכם אולי הם יעשו לכם בייביסיטר ותוכלו לראות הופעה אחת לבד.

בתכלס, הילדים הם חלק מהאטרקציה // צילום: ניר גייגר

אוקי, השתכנענו, אנחנו באים עם הילדים, אז מה מחכה לנו שם?
כמו בכל שנה, תמצאו את ה"אינדילד" – מתחם המשפחות של הפסטיבל.
בצל ובין פינות הזולה של המתחם יתקיימו מגוון סדנאות ופעילויות לאורך כל הפסטיבל, תמר לפונד האחראית על המתחם מספרת לנו עליו: "אינדילד הוא מרחב המזמין את כל ילדי הפסטיבל והוריהם ליהנות ממגוון של פעילויות, חלקן מיועדות לילדים וחלקן עבור כל המשפחה. המטרה של המתחם היא לגרות את הילדים ליצירה ומשחק משותפים, להעשיר את דמיונם ולחשוף אותם לתחומים חדשים. וגם לאפשר להורים קצת לנוח בפינת הזולה בזמן שהילדים משתובבים."
(רק שימו לב, לא מדובר בשירות בייביסיטר ואך ורק אתם אחראים על הילדים).

המתחם עצמו מחולק בין אזורי משחק חופשיים לאזורי סדנאות: "המתחם בנוי כך שיש גם פינות פעילות חופשית וגם סדנאות. יש  פינת זולה עם ספרייה, ארגז חול עם מיני משחקים, פינת תאטרון, פינת יצירה, משחקי ענק ועוד הפתעות חדשות. הילדים וההורים מוזמנים ליצור ולשחק בחופשיות בכל אחת מהפינות. את הסדנאות יעבירו אנשים נהדרים מקהל הפסטיבל אשר בחרו לתרום מכישרונם ומניסיונם."

על אף שוודאי תרצו, תמר מדגישה: "בתוך המתחם אי אפשר לישון אך השנה מתוכנן אזור לינה למשפחות לצד המתחם. עדכונים על כך יגיעו בהמשך לכן כדאי להתעדכן".

אוקי, ומה כדאי שנביא איתנו?
כמו שכל דבר בחיים שלנו נהיה קצת יותר מאתגר עם ילדים, כך גם בטיולים. ומן הסתם קשה בשלושת הצמתים המרכזיים של החיים: אוכל, שינה ופנאי. אז מה עושים? מתכוננים ומתארגנים טוב, טוב מאוד. תארגנו לכם לינה נוחה, גם אם היא באוהל – עדיף אוכל מרווח, חובה מזרנים וכדאי מאוד שמיכות, קר בלילות המדבר.
אותו הדבר לגבי לבוש, דאגו ללבוש חם לילדים, כשהשמש שוקעת, מתקרר. אל תסמכו רק על הדוכנים, הביאו לכם אוכל והרבה נשנושים שהילדים אוהבים, לא תמיד יש פנאי וכוח לחכות בתור ובמיוחד לא בשיא החום. כמובן הפסטיבל מספק שפע פעילויות – בראש ובראשונה הופעות. הבמות הקטנות מתאימות יותר לילדים, בבמות הגדולות ייתכן שיהיה להם עמוס מדי. אפשר לארגן קצת פעילויות לשעות החמות באזורים המוצלים, וכמובן מתחם ה"אינדילד" שפתוח כמעט כל היום.

מה הכי חשוב לזכור?
אם לנו טוב, גם לילדים טוב.

אהבות ומשפחות, האינדינגב מספק לנו שלושה ימים של התנתקות, היכרויות, חוויות ומוזיקה, הרבה מאוד מוזיקה איכותית ומעניינת, מפרה ומשובחת. אנחנו כבר לא יכולים לחכות, ואתם?