שוב הגיע הזמן הזה בשנה. החברים שולחים הודעות בקבוצות ווטסאפ ומתריעים: מכירת הכרטיסים החלה, הליינאפ הוכרז. אצלנו בחבר'ה, מישהו כבר דאג להחליף את שם הקבוצה מ-"אינדינגב 2016" ל-"אינדינגב 2017". כן, הוא מגיע, וההתרגשות מסרבת לדעוך.

החברים שלי ואני, כמו רבים אחרים, נמנים עם אלו שעולים לרגל (או יורדים ברכב) למצפה גבולות מדי שנה, כדי להתוודע למוזיקה חדשה ומעניינת. אבל יש את אלו שראו את הכול ממש מההתחלה. האנשים שגדלו בקיבוץ גבולות או במועצה האזורית אשכול בה הקיבוץ נמצא, מכירים את הפסטיבל מיומו הראשון וראו אותו גדל. כילדים הם שמעו את המוזיקה שעל הבמות דרך חלונות הבתים, בשעת לילה מאוחרת בקיבוץ.

לא מעט סיפורים יש למי שראו את האינדי גדל ומתפתח מקרוב: על הסלבים שיושבים לאכול בחדר האוכל ומשכירים חדרים בקיבוץ; על ההגעה לפסטיבל באופניים והטלפונים הבלתי פוסקים מחברים לקראת הפסטיבל. אז איך החוויה לגדול עם פסטיבל ענק כמו "אינדינגב" בחצר האחורית שלך? 

"מאיפה אני? גבולות — איפה שהאינדי"

אייל שפיר, בחור צעיר בן 22 שלאחרונה השתחרר משירות בצה"ל, גדל והתחנך בקיבוץ גבולות. כילד, הפסטיבל הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ובנערותו אפילו שמע את רעש המוזיקה מבעד לחלונות חדרו כשניסה לישון. עם השנים החל ללכת לפסטיבל, והיום כבר אין מצב שהוא והחבר'ה מהקיבוץ יפספסו את האינדי.

אייל, נדמה שהרבה מחברי הקיבוץ עובדים בהפקה של הפסטיבל. יצא גם לך?
"בהחלט. העבודה הראשונה שלי הייתה כסדרן של החנייה. כילד הייתי הולך יחד עם חברים שלי מהקיבוץ לסדר את החניה כל הלילה, בעד מאתיים שקל. לאחר מכן כמה שנים שימשתי כשומר על ציוד. פשוט ישנתי עם שק"ש במשך כל הלילה על יד ציוד מוזיקה יקר, זו הייתה חוויה. עבדתי גם במכירת כרטיסים ובחלוקת הצמידים, ובשנים האחרונות אני מברמן בפסטיבל. אפשר להגיד שאני משתדרג כל שנה."

יש לך חוויות מהפסטיבל שנצרבו בזכרון?
"בטח שיש. אני זוכר שפעם אחת רקדתי ברחבה של הטכנו, למשל, והיה שם די ג'יי פשוט מדהים. עצמתי עיניים והתמכרתי למוזיקה המטורפת שהוא עשה. החבר'ה צחקו עליי ועל איך שרקדתי, אבל לא היה לי אכפת."

אז אתה ממש זוכה לראות את הפסטיבל מתפתח כל שנה.
"נכון. אני ממש זוכר איך משנה לשנה כמות האנשים שמגיעה לקיבוץ גדלה: מגיעות יותר מכוניות ואנשים שמתארחים בקיבוץ, בין אם חברי הפקה, אמנים או סתם אורחים של הפסטיבל. כשהתגייסתי, חברים בצבא גם דיברו הרבה על האינדינגב, וזה תמיד עניין אותי כי אני ממש מחובר אליו באופן אישי. אפילו כששואלים אותי איפה גדלתי, אני עונה: "גבולות — איפה שהאינדי" ואנשים מכירים."

מה זאת אומרת מחובר אליו באופן אישי?
"תראי, האינדי ממש צמוד אלינו לבית. אנחנו לא כמו האורחים האחרים של הפסטיבל. אנחנו מגיעים עם האופניים, זורקים אותם איפשהו, וכשנמאס לנו אנחנו פשוט חוזרים לחדר. יש הרגשה של בית אצל חברי הקיבוץ."

אפשר להגיד שהפסטיבל חדר לחיי הקיבוץ?
"ממש כך. כל הקיבוץ בא לידי ביטוי בפסטיבל. למשל מידי שנה, בשלב ההקמות מתחילים לשים לב שהמלגזות מהגד"ש (ענף גידולי השדה) נעלמות. כולם כבר יודעים שצריך לחפש אותן באינדי. בנוסף, כבן קיבוץ, אני כבר יודע שלפני הפסטיבל אני נהיה פופולארי במיוחד. פתאום כל החברים שלי מתקשרים ורוצים לשמוע מה שלומי (ולהגיע להתארח כמובן בזמן הפסטיבל). אבל הקיבוץ, כמו כל קיבוץ קצת חצוי — חלק שמחים שמתקיים כזה אירוע משמעותי קרוב לבית, וחלק קצת מקללים על ההמולה. אבל אין ספק שכולם בתוך זה."

"בשנים האחרונות אני מברמן בפסטיבל. אפשר להגיד שאני משתדרג כל שנה." אייל שפיר באינדינגב / צילום: שגיב טל

הפתעה בחדר האוכל: מארינה מקסימיליאן בלומין

האינדינגב מספק הכרות עם אמנים בתחילת דרכם – לפני הפריצה הגדולה. לדוגמה את אסף אבידן, אייל שמע לראשונה באינדינגב. הוא לא שוכח את ההתפעלות שהוא וחבריו הרגישו כלפי קולו המיוחד של אבידן וכך הוא גם מספר על גבע אלון ו-Lucille Crew, אותם הוא מכנה "תגליות של האינדי".

יש סיפורים מצחיקים בקיבוץ  בזמן הפסטיבל?
"בטח שיש. למשל, יש כל מיני סלבים שמגיעים להתארח או לאכול בקיבוץ בזמן הפסטיבל. יום אחד, בזמן הפסטיבל, הלכתי לאכול ביום שישי בחדר אוכל ומי יושבת שם אתנו? מארינה מקסימיליאן בלומין. ההורה של חברה טובה שלי אפילו ביקש להצטלם אתה."

והיא הסכימה?
"היא הייתה חמודה ומקסימה ובהחלט הסכימה."

עם פסטיבל כזה גדול ליד הבית, יוצא שאתה מתעצל לנסוע לשמוע מוזיקה במרכז למשל?
"בטח. זה מגיע עד אליי אז אני מרגיש שאין צורך. אם יש פסטיבל טוב במרכז או אפילו בבאר שבע תמיד הדיון ביני לביני הוא: מה? לנסוע עד לשם? עוד מעט האינדי… כבר אחכה לזה."

"האינדינגב יצר חיבור אזורי"

שלא כמו אייל הקיבוצניק, אבישי (שם בדוי – המרואיין ביקש להשאר עלום שם) גדל דווקא במושב, בעין הבשור. נכון שהמושבים והקיבוצים של מועצה אזורית אשכול נמצאים משני צדדיו של כביש אחד קטן, אך כנער אבישי מספר שהיה ביניהם סוג של נתק. את הגישור שנוצר בין שתי הקבוצות לבסוף, הוא זוקף לזכותו של האינדינגב.

היום כבר אין נתק בין המושבים והקיבוצים?
"הפסטיבל קם ביוזמתם של שני קיבוצניקים ומושבניק. כך דברים התחילו להתערבב. אין סיבה שמעבר לכביש יש קיבוץ ואני לא מכיר את האנשים בו. האינדינגב יצר חיבור אזורי, משום שבני המושבים ובני הקיבוצים של האזור מרגישים אליו שייכות באותה מידה. זה חיבור שהרי היה צריך להיעשות מזמן, ואני זוקף אותו לזכות האינדינגב."

מתי שמעת לראשונה על אינדינגב?
"אני בן 35, כך ששמעתי על הפסטיבל ממש מהקמתו לפני קצת יותר מעשור, אבל כשהייתי נער לא הייתי הולך. אני מניח שהייתי עסוק בעניינים אחרים."

יש להקות שהתוודעת אליהן דרך הפסטיבל?
"ברור. כל הזמן יש. למשל, אני זוכר במיוחד את הההופעה של נצ'י נצ' ושל לולה מארש. הכרתי אותם דרך במת האינדינגב. כל שנה זה קורה לי ואני תמיד מחכה לתגליות כאלו."

פסטיבל כל כך קרוב לבית, ולא ללכת?
"כן. הייתי נורא סקפטי לגביו. לא יודע למה. דווקא הייתי מגיע לעזור בהקמות ולפסטיבל עצמו לא הייתי הולך. היום אני הולך לפסטיבל כל שנה וזאת כבר תהיה השנה החמישית שלי. אני גרופי שלו ומחכה שהוא יגיע כי הוא מחזיר אותי לבסיס — ל"בייסיק". לאזור ולאהבה שיש בי למוזיקה, לאמנות או לקולנוע. זה פסטיבל שגורם לי להרגיש שייך ומייצג את ההוויה של המקום בו גדלתי ומה שאני אוהב. אני הולך כיום עם כל המשפחה—גם עם אשתי והילדים. כשאני שואלת אותו על ההקמות מהתקופה הראשונית הוא משיב: "כן, אני זוכר אותן. הכול היה כל כך פשוט, עם במה אחת. זה מדהים לחשוב איך הוא [הפסטיבל] גדל והתפתח."

מה זאת אומרת "מחזיר אותך לבסיס"?
"תראי, הילדים של היום יותר עסוקים בטכנולוגיה. האינדינגב הוא ממש לא כזה. הוא יותר מה שהיה פעם. כשאני הולך יחף על החול וצופה בשקיעה זה מחזיר אותי לימי הילדות שלי במושב. אלו חוויות שכבר לא יוצא לי לחוות ביומיום שלי, והאינדינגב הוא הזדמנות נהדרת להיזכר בחוויית הילדות הפשוטה הזו."

הלוואי וגם אנחנו היינו יכולים להגיע עם האופניים לאינדינגב, לזרוק אותם איפשהו, להתהלך יחפים על החול ולצפות בשקיעה של נוף ילדותנו. אין ספק שלאלו שגדלו עם האינדינגב בחצר האחורית יש חיבור מיוחד לפסטיבל והם חוו חוויה יוצאת דופן בזמן התרחשותו. אבל פסטיבל אינדינגב הפך עם השנים למעין משפחה — מקום שחוזרים אליו המוני אנשים מדי שנה ומרגישים בו כמו בבית. משפחת האינדינגב שלי לא מפסיקה לזמזם בווטסאפ, וכולנו כבר מכינים את הרגליים שלנו להליכות והחוויות האישיות שלנו בחול המדברי. רק שהפעם אזכה להסתכל על גבולות הגזרה של הפסטיבל גם מן הזוית המיוחדת של יושבי המקום לאורך כל השנה.


מיכל סלוסברג, מתגוררת בבאר-שבע. כתבת תוכן בחברת התוכן והדיגיטל  "המתכנה". בעלת תואר שני בספרויות זרות מאוניברסיטת בן-גוריון ומתמחה בענייני תרבות, מוזיקה וספרות.
תמונת קאבר: אסף בן דוד.