"I realised a long time ago that instrumental music speaks a lot more clearly than English, Spanish, Yiddish, Swahili, any other language. Pure melody goes outside time."
(Carlos Santana)

עבורי זה היה מאוד פשוט. הביטלס הגיעו, והפכו את היוצרות בסיבוב הראשון בגיל שש עשרה. אחר כך נסעתי לאנגליה עם גיטרה אקוסטית ובס ורציתי להצטרף ללהקה הפסיכדלית הכי טובה שיש, שתסכים לקחת אותי כנגן הבס שלהם ואני אוכל מלא אוכל של בקסטייג'. זה לא קרה, אבל אחרי כמה חודשים כן קרה אירוע משנה חיים: נכנסתי לחנות דיסקים ופגשתי את אלבום הבכורה של Bert Jansch. כבר בתו הראשון שלו הבנתי שבס זה לא מעניין יותר ושגיטרות אקוסטיות זה החיים, והתחלתי לפרק את האצבעות באיצבועים מוזרים וכיוונים מוזרים. מוזיקת הפולק הבריטית עם הסיפורים המכושפים שלה קסמה לי מאוד ומכיוון שהיו לי בוורידים כבר כמה שנות פופ פסיכדלי מתקתק עם שירים על אופניים ובלונים – התחלתי לכתוב שירים. כאלה עם טקסט ומבנה ומסודר, סינגר סונגרייטר קלאסי. לבבות שבורים מתוזמרים על אצבעות מפורקות.
כשבאתי איתם לארץ והתחלתי להופיע בצוזאמן (או Roots כפי שהיה מכונה אז), סבלתי לאורך כל הופעה. שנאתי את זה. שנאתי את הקול שלי, שנאתי את הניסיון לשיר בשפה שהיא לא שלי, חשבתי שאני לא יודע להגיש את השירים כמו שצריך. והייתי מסיים כל הופעה ומיד בורח במעלה לילינבלום עד רחוב אלנבי, וכשהצוזאמן היה מתנקה מאנשים, הייתי חוזר. שנאתי את עצמי. ואת הקול שלי. זה היה קשוח, וזו לא הייתה דרך לכתוב ולהתבטא. זה היה חרא ואף אחד לא ידע כמה סבלתי.
אז למה המשכתי? "כי צריך". כי חשבתי שכך נהפכים להיות ברט ג'אנש.

ואז המהפך השלישי קרה, ב-2006 התגלגל אלי האלבום הראשון של הגיטריסט Glenn Jones, כולו אינסטרומנטלי, מרהיב, מהפנט, משפריץ יופי לכל הכיוונים. התאהבתי במוזיקה שלו ויותר מהכל – הבנתי שמצד אחד אפשר להפסיק לסבול ומצד שני להגיד כל כך הרבה באמצעות מוזיקה אינסטרומנטלית. שמתי את השריון בתוך התיבה, והתחלתי לכתוב על הגיטרה את המוזיקה שהפכה לימים לאלבומי הראשון "Remember".

עבורי המוזיקה האינסטרומנטלית בכלל לא הייתה בחירה, היא הייתה מפלט. כמו שבס לא הייתה בחירה, פשוט כגיטריסט מתחיל ובלהקה בבית הספר לא היה צריכים גיטריסט שלישי, אבל כן היו צריכים נגן בס. המציאות מתווה לך בחירות רנדומליות והן מעצבות אישיות, גורל, זהות, וכל הדברים שנגזרים מכך.

"Instrumental music can spread the international language"
(Herb Alpert)

אמאל'ה, כולם נהיו אינסטרומנטליסטים?

אם מסתכלים על המוזיקה האלטרנטיבית, מוצאים בה בעשרים השנים האחרונות פריחה מרשימה של הרכבים אינסטרומנטליים, מקשת רחבה של סגנונות. מה שהיה פעם נחלתם של מעטים (בתחום הג'אז, קלאסי, אלקטרוני), הפך להיות משהו שהרבה מוזיקאים בוחרים בו, או בוחרים להתנסות בו. ויותר קהל מאי פעם מרגיש שהוא לא חייב שיגידו לו משהו מילולי.
מה גרם לפריחה הזו? ובכן, כמו כל התעוררות של תחום מידע ותקשורת:
אינטרנט, ברור שאינטרנט.

המדיום חיבר את הקצוות והפך כל מוזיקאי חדר-שינה אנונימי לדבר בעל פוטנציאל האזנה ענק. כל בנאדם שיש לו צליל שטורד את מנוחתו, יכול לקנות קצת ציוד ולהקליט רעיון. לא צריך ללמוד מבנה מוזיקלי, לא צריך כלום, צריך להוציא את מה שיש לך במחשבה על גבי קובץ, ושהעולם וההיסטוריה ישפטו את "איכותו".
מאזינים צורכים יותר ויותר מוזיקה שנשטפת על האוזניים מאינספור מוקדים שונים. וככל שיש יותר מוזיקה, יהיו בה יותר סגנונות וככל שיהיו יותר סגנונות, יהיו להם יותר צרכנים. אין אוזניים ערלות, יש רק צימאון בלתי פוסק של חפרני מוזיקה. זו הזהות האישית שלהם והם הקו הראשון של סוכני תיווך, שגרירים דרגה א'. כל עוד לחפרנים יש צורת ביטוי כמו פייסבוק, פורומים, ויכולת ליצור מיקסטייפים וכל עוד יש מיליון תחנות רדיו אינטרנטיות, המוזיקה תמשיך לנוע לכל כיוון.

חלק מהאוזניים האלה שייכות למוזיקאים, שגם הם מרגישים את תחושת האיפשור וגם הם מבינים שיש לגיטימיות להוויה המוזיקלית שלהם. "We want the world and we want it now". תהליך ההיזון החוזר מתעצם ומתעצם כל הזמן וכמובן שהתהודה בשטח מקבלת לרוב גם התייחסות תקשורתית. משם כבר הכל מתפוצץ, ופתאום הרכב כמו גודספיד הוא אחת הלהקות הנחשבות בעולם. מיליון נגנים על במה מנגנים יצירות ארוכות ואיטיות שנמשכות שלושה ימים. ואנשים בטירוף – בצדק.
אין ספק שאנחנו חיים בתקופה המוזיקלית המרגשת ביותר אי פעם. תנו לנו פסקולים מתוזמרים שיושבים על מכונות 808, גיטרות של גלן ברנקה וסימפולים של להקות גו-גו מקמבודיה. אנחנו מרכיבים לעצמנו את הראס-אל-חנות של האוזניים שלנו. כיוצרים וכצרכנים.

ובישראל – עמוד האש

חשבו על הרכבים כמו Zingale, הפלטינה, אולי אפילו ששת בקטעים מסוימים. חשבו על הדור הזה. כמה מהמוזיקה האינסטרומנטלית שלהם חצתה את קו חוגי האלטרנטיב של התקופה? אולי רק שם-טוב לוי, עם "עמוד האש", אבל זה רק בזכות תחושת השואה-תקומה-גבורה והצורך למצוא לה המנון. ואנחנו מדברים על תקופה שבה אחת ה-להקות הפופולריות בישראל, כוורת, מביאה יציאות כמו "יוסי מה נשמע" או "התמנון האיטר"; אריק אינשטיין משלב באלבום הופעה שלו קטע אינסטרומנטלי של רכטר ("הנקניק מצייטלין"); ואריק רודיך, חורך את הטלוויזיה עם 'סטאללה'. הדור הזה ידע להציע הבלחות, אבל לא לקח את זה קדימה לכדי אלבומים משופעי אינסטרומנטל, ומי שכן, כמו 14 אוקטובות או ששת, היה נחלתם של מעטים.
זה נמשך שנים קדימה, אפילו עד אמצע שנות האלפיים, מוזיקה אינסטרומנטלית שייכת לקצה של הקצה, במגירה של 'אלה ששרים באנגלית'.

בחו"ל כמו בחו"ל הכל קורה כבר ממזמן.
הפוסט רוק השחיז סימפוניות של גיטרות, אניו מוריקונה וריז אורטוליני הם אבני היסוד של להקות מטאל שלמדו אצלם את רזי הפאתוס, וכמובן – המוזיקה האלקטרונית שזנחה בעצמה את הטקסטים עם ליריקת ה-Dance של הדיסקו. ההאוס הגיע, שיקגו ודטרויט היו ה-מקום, הטראנס קישר את טוקיו אל תל-אביב, הג'אנגל שבר את בריטניה וכל תתי הזרמים האחרים הציפו את השווקים הגדולים ובענק – הכל קרה. גם לישראל של אמצע הניינטיז הגיעה המוזיקה הזו, אנשים הצליחו להבין בזמן אמת את הצורך בלרקוד את המוזיקה ואולי לשמוע אותה סתם בבית. הג'אזיסטים כבר מזמן הפנימו את השיעור של צ'ארלי פארקר מסוף שנות הארבעים. אפילו הצעירים שפקדו את הקונצרטים בהיכל התרבות כבר ידעו – מוזיקה אינסטרומנטלית זה טוב בכל ז'אנר שאינו פופ\רוק.
למה לא פופ\רוק? כי כיבוש המיינסטרים נתקל במחסום ההפצה, סוכני התיווך היו איים בודדים של איש איש לעצמו, הקשרים האישים היו שמורים למפגשים בחנויות תקליטים ספציפיות וכולכם הסתובבתם עם נוקיות טיפשות ש'סנייק' הוא שיא הטכנולוגיה שלהן.

לתחושתי, המוזיקה האינסטרומנטלית נושאת על גבה פונקציה. בשביל הקלאבים היא המצע עליה יושבת תחושת השחרור והפאן. בשביל הקונצרטים, היא הפלטפורמה לקבל סרט קולנוע מרגש ללא סרט. בשביל הפרי-ג'אז, היא הדרך להתפרע בראש תוך כדי תיפוף על הברך, מבלי שיהיה צורך בפוגו-שובר-משקפיים. חלילי רועים ותופי מרים זורקים את הדמיון ישר לתצפיות יעלים בעין גדי ונירוונה שורה על האשראם.
אבל כשהיא מגיעה לעולם הרוק, התפקיד שלה לא ברור לגמרי. באיזו מגירת רגש אמורים לשכן אותה. איך לעזאזל אתה מתגבר על קטע כמו "Flying" ששובר לך את הרצף של ה-"Magical Mystery Tour", ולמה בעצם, שהביטלס יעשו לנו דבר כזה? איזו סיטואציה דורשת מוזיקה אינסטרומנטלית שקשורה לגיטרות? ובהיעדר הצורך הברור, לא סתם מזמינים את הסוכן הביתה עם המוצר החדש שלו.

לא ידעתם שאתם מחפשים אהבה עד שמצאתם אותה

הכלל הראשון שיגידו לכם בכל שיעור כלכלה הוא שכלכלה מסתמכת על ביקוש ועל היצע, נכון? אז ההיצע קיים ובגדול, כל סוגי המוזיקה מוצפים לרשת ולתודעה, ביניהם כמובן גם מוזיקה אינסטרומנטלית משופעת השפעות. היא פוגשת את השרשרת הקלאסית – בהתחלה באים החפרנים הראשונים (נקרא להם "Early Adopters"), שבונים את תחילת ההייפ דרך הסקרנות, התשוקה, ההתלהבות וגם הרצון להשתייך למועדון הקטן של "הראשון לזהות". אחר כך מגיעים סוכני התיווך שמעצימים את הדבר – בלוגים, עיתונות, פודקאסטים ומיקסטייפים. יחד איתם באים מובילי הדעה ברשתות החברתיות ואפילו מוזיקאים שיש להם קהל נאמן שקשוב למוצא פיהם. אז כשהשפע פוגש את ה-Early Adopters, כשפוגשים את הסוכנים הגדולים יותר – נוצר המפץ והמוזיקה מטפטפת על הקהל הגדול. זה קרה לאלג'יר, זה קרה ליהודים, זה קרה לטייני וזה קרה גם לטאטרן.

באינדינגב 2017 קרוב ל-10% מהאמנים ינגנו מוזיקה אינסטרומנטלית. אחוז שבפסטיבלי נואיבה של שנת 78-77 חברי זינגלה היו יכולים רק לחלום עליו, ובשנים המעצבות של ערד, שנישא על גל האלטרנטיב הישראלי שסחף את ישראל, לא היו יכולים לדמיין אותו.
במובן מסוים, הברקס שהמוזיקה הישראלית חטפה אחרי אסון ערד, אחרי רצח רבין, אחרי סגירת הלוגוס, קריסת אוסלו ואחרי ההתמוטטות של תחושת החופש שהתבלבלה ובילבלה אותנו – מתחיל להשתחרר. וברקסים מנטלים זה עניין של זמן.
נראה לכם סביר שהיום מישהו ישאל להקה למה הם שרים באנגלית? תזכרו שרק עשר שנים אחורה, ואני זוכר את זה, עם כל הלהקות שעבדתי איתם אני זוכר את זה, היה דיון לעוס על שפה בכל מקום. היום לא שואלים על שפה, לא שואלים למה אין מילים, לא שואלים כלום, מקבלים את המוזיקה כהווייתה. אנחנו חיים בתקופה אדירה. אפשר לעדכן את דילן, השתחררנו. השטייטעל חרב והקמנו עיר בישראל.

סחטיין עלינו, פירקנו את הגטו

לשיר באנגלית זה כבר לא עניין, לעשות טורים בחו"ל זה ענין שגרתי, להוציא אלבומים בלייבלים נחשבים זה לא עב"מ בלתי הגיוני. נראה שזו תורה של המוזיקה האינסטרומנטלית להרים את הראש ולהגיד – ואללה כן, בעצם למה לא.
ואז טאטרן הכניסו לפלייליסט יום של גלגל"צ קטע אינסטרומנטלי. אומנם קאבר לשיר מוכר, אבל באמצע יום עבודה, ארבע דקות אחרות לגמרי, במרכז המיינסטרים של תפיסה תרבותית אחרת. אפילו את מעוז הסטנדרט, המוזיקה האינסטרומנטלית כבשה והוכיחה שלא חייבים כלום בשום דבר. רק אוזניים, לב פתוח וסקרנות.

 

אחרי "Remember" הוצאתי אלבום גיטרה נוסף בשם "World Behind Curtains". שנים אחר כך הוצאתי אלבום בשם "חרב" שהיה בכלל ווייב של פסקול מלחמה. בין לבין הייתי חבר בלהקה שניגנה מוזיקת אוונגרד\פסיכדליה מאולתרת בשם Farthest South. במסגרתה הוצאנו אלבום אחד שנוגע בפרי ג'אז, אחד שנוגע באמבייאנט חלל ואחד שהוא פסקול לספוקן-וורד. כיום, אני ועופר ביימל (תופים) עובדים ביחד על האלבום הראשון של Water Knives, שהוא בכלל אלבום של מוזיקה שמגיעה מהקלאבים ופוגשת את הרוק האלטרנטיבי והקולנוע.

מילים כתובות היטב זה אספקט שיכול לתת צבעים מרהיבים למוזיקה, אבל מוזיקה נטולת מגבלת מילים, כמו בג'אז ובקלאסי ובפוסט רוק ובפסיכדליה, מצליחה לצבוע את מצב הרוח באופן אחר לחלוטין, להוסיף צבעים אחרים לגמרי ולהוציא את ההוויה והתודעה לסרט קולנוע. וכשהיא מתנגנת באוויר פתוח של פסטיבל על רמקולים ענקיים, חווית הקלאב ועולם הקונצרטים ואולם הקולנוע מתמזגים לכדי שינוי תודעה שקורה בעשרים וחמש דקות הופעה, במיינסטרים של האלטרנטיב, וזה, מרגש אותי.