שעת בוקר של אמצע שבוע ואני מטפס לקומה האחרונה בבניין ישן אך מטופח במרכז תל אביב. משמאלי דלת ועליה סטיקר שאומר "החיים ללא מוזיקה היו טעות", כמעט דופק בדלת אבל לרגע מהסס ואחרי מספר לבטים אני מחליט להתקשר ללונא. קבעתי להיפגש עמה בביתה לראיון של אחד על אחת. לונא עונה לי ואני מתבדה כי דלת ביתה היא דווקא זאת הימנית. "זה בניין עם המון מוזיקאים", היא מספרת תוך כדי שמגישה לי קפה שחור בליווי עוגיות, והאווירה הביתית מיד מתקבעת בחדר. "בעלת הבניין היא אמא של מוזיקאי מוכר ומאוד נוחה לכולם", ואכן במבט חטוף קשה לפספס את מספרן הלא מבוטל של הגיטרות והקלידים שתופסים חלק נכבד מחלל הדירה הקטנה.

ראוי לציין שאני מכיר את לונא ואוהב את יצירתה כבר זמן רב ושעם הזמן גם נעשינו סוג של חברים. כך קרה שעוד לפני שיצא רשמית אלבומה השני "دوامة \ מערבולת", בחודש מאי האחרון, זכיתי להאזין לו ולצפות לבואו מתוך ידיעה שיהיה מהמוצלחים של השנה (וכאן איני בדעת יחיד). מאז ויצא, האלבום החדש ממשיך בצעדיו של אלבום הבכורה "אספר לך" וקוצר תשבוחות וסופרלטיבים מכאן ועד הודעה חדשה.

למעשה קשה שלא להתייחס אל לונא בתור סיפור הצלחה מסחרר, וזאת למרות שעוד לא עשתה סולדאאוט בבארבי, הכניסה שיר מקורי לפלייליסט או הפכה להיות שם השגור בפיו של כל ילד בארץ. אבל בארבעת השנים שחלפו מאז אלבומה הראשון, לונא הספיקה לבסס את מעמדה בתור אחת היוצרות המסקרנות והמבטיחות ביותר בארץ וכל זאת כמעט בלי לנסות.
אפשר אולי לציין שני אלמנטים מרכזיים בדמותה של אבו נסאר שעזרו לווסת ולהגביר, לפי הצורך, את הקריירה שלה במינון הנכון. הראשון יהיה יצירתה הדו-לשונית הנעה בין שפת אמה, הערבית, ושפת היום-יום של חייה הבוגרים, העברית. דבר אשר מיד מביע מורכבות זהותית בתוכן המושר. האלמנט השני הוא קצב "הבישול האיטי" בו היא פועלת. את המונח שמעתי לראשונה בהקשרה של אבו נסאר מפיה של גלית וולף, מנהלתה האישית של לונא בתחילת הדרך, כשהתייחסה לקצב ההתפתחות והחשיפה של הילדה מנצרת כמוזיקאית ויוצרת בשוק המקומי.

"זה שילוב של אופי ואישיות, וגם דרך שהייתי צריכה לעבור." לונא מסבירה לי מה עומד מאחורי המונח "בישול איטי". "אני לא אשכח שהיא (גלית) אמרה לי 'את צריכה להופיע רגע, ואז נדבר על הוצאת האלבום'. אני לא מסוגלת ללכת לתוכנית ריאליטי ולקפוץ מאפס למאה. אני מאוד יסודית, רוצה להבין איך הדברים עובדים. ואני גם מעכלת דברים לאט מאוד."

בסופו של דבר כשההופעות התחילו להתמלא, איך זה הרגיש?
"מטורף. מדהים. הלם. אני זוכרת שאחרי שהופעתי בקוזה נוסטרה (בר תל אביבי שנסגר) ובאברהם בר בירושלים ובסינקופה (בחיפה) לבד, וכל פעם היו מגיעים 30-40 אנשים, פרסמתי את ההופעה הראשונה באוזןבר כשבחוץ בכלל היו רק כמה שירים מוכנים. ולמרות שלא פרסמתי בכלל דבר כזה, אנשים הכריזו על ההופעה כהשקה! המקום התפוצץ, עליתי על הבמה ולא הבנתי מי האנשים האלה. מאז כל הזמן יש זרימה של אנשים."

ובאותו הרגע לא דגדג לך לטרוף את זה עד הסוף ולכוון בגדול?
"אני לא יודעת מה זה "לטרוף את זה". שמע, ידעתי שאם הייתי קובעת בארבי לא הייתי ממלאת אותו. אני בכל זאת עם הרגליים על הקרקע וגם גלית הבינה שאני צריכה את הזמן שלי. אני תמיד צריכה זמן לעכל, להבין מה קורה ולא להבהל."

פחדת שאולי הייתה התעניינות בך מסיבות שלא מצאו חן בעינייך? למשל העובדה שאת ערבייה?
"ברור. גם לא רציתי שאלות מטופשות, ולהסביר כל מיני דברים טיפשיים. מאוד לא רציתי להיות גימיק של אף אחד וגם לא להיות ערביית מחמד של אף אחד. לא רציתי גם שישחקו על התפר של הדו-קיום, זה תמיד מאוד הפריע לי. רציתי שישמעו את המוזיקה, שיכירו אותי בזכות עצמי קודם כל, ואם אוהבים – אוהבים. ואם לא, אז לא."

"תמיד התייחסנו כאילו עכשיו ישמעו את זה מליון איש"

על "אספר לך", כמו על אלבומה השני, לונא עבדה עם המפיק המוזיקלי ושותפה ליצירה דרור רותם. השניים הכירו בבית הספר Muzik שבו למדו, והפיקו את האלבום הראשון כפרוייקט גמר ללימודיהם, עם הצלע השלישית של הפאזל – רועי חסון. "היינו צריכים להחליט בתור פרוייקט מי המפיק, מי הטכנאי סאונד והקלטות ומי הכותב והיוצר. החלטנו בצורה שרירותית כדי להגיש את הפרוייקט הזה, כי הוא היה צריך להתקבל עם תפקידים ברורים ורק היה לנו איזשהו ויז'ן לאלבום שלם שיורכב אך ורק מגיטרה קלאסית. בלי כלים אחרים."

אז את למעשה לא תכננת על מה שקרה עם האלבום הראשון בזמן שהקלטת אותו.
"אנחנו לא ידענו בכלל מה זה הולך להיות (אומרת בהתרגשות). עם זאת שידענו שזה פרוייקט בית ספר והכל, תמיד התייחסנו אליו כאילו עכשיו ישמעו את זה מליון איש. גם כשלא ידענו מה זה יהיה האלבום הזה – עשינו את הדברים עד הסוף ולא זילזלנו לשניה באמירה שזה ישאר בבית הספר."

הפרפקציוניזם העקבי ככל הנראה משתלם, כי מאז ונשלח אלבומה הראשון על המים, הוא צבר קילומטראז' מאוד מרשים. "באלבום השני זה היה טיפה אחרת כי הבאתי כל מיני סקיצות או התחלות של דברים, ומזה בחרנו את אלה שנראה לנו שאפשר לפתח אותם. היו שירים שהיו במצב קצת יותר מתקדם כמו "بركي" (ברכּי, Barke) שכבר היה. והיו שירים כמו "אות" שהיה שני שירים שונים בכלל וחיברנו ביניהם. כל מיני דברים, אבל הם מאוד היו במצב של סקיצה. בכל מקרה, הכיוון היה כבר ברור."

"כשאתה שר בשפה שאתה מדבר, זה מהדהד, יש לזה כובד."

במהלך השיחה אנחנו מתעכבים מדי פעם על הריש (ר') הגרונית והסמיך (ס') השקועה וגולשים לא פעם לאיך הוגים מילים ושמות בערבית בצורה נכונה. למעשה זה נושא שיחה חוזר ונשנה אצלנו. שכן בפעם הראשונה שיצא לי לכתוב אודותיה כתבתי בטעות את שמה כ"לונא אבו נאסר", מה שגרם לה לשלוח לי הודעה מנומסת בבקשה לתקן. מאז בכל פעם שיש לי מילה בערבית באחד משידורי הרדיו, אני מבקש ממנה שתקליט לי את ההגייה הנכונה, אחרי הכל, ממנה למדתי כמה העניין חשוב ומשמעותי. אבל האמת היא שאת הטקסטים הראשונים שלה לונא בכלל כתבה באנגלית. ניסיון שלא החזיק זמן רב.
"דרור שאל אותי "למה הקטע של האנגלית? למי את שרה?"

"למה באמת התחלת דווקא שם?"
"כי היה לי נוח. זה מה שהתנגן לי הרבה בראש, וזה נוח כי זה רחוק. זה מאפשר לך לכתוב דברים שאתה לא אומר בדרך כלל. כשאתה שר בשפה שאתה מדבר, זה מהדהד, יש לזה כובד. ובאנגלית יכולתי להגיד FUCK YOU, בקלות מאוד. מצד שני אני לא אומר את זה בערבית אף פעם."

את האנגלית, כמו גם את העברית, לונא למדה בבית הספר, אבל כמו הרבה ילדים בדורנו, השעות מול הטלוויזיה הן שעזרו לה להתחדד ולהשתפשף בשפה. "בכיתה ד' כבר ידעתי עברית טוב מאד. אמא שלי החליטה באיזשהו שלב לשים כבלים והייתי מכורה לערוץ הילדים וראיתי את כל הסדרות בעברית. היה את ערוץ 06 – הילדים וערוץ 07 – MTV, וזה בגדול שני הערוצים שהייתי רואה כל הזמן. מוזיקה שמעתי עוד בבית בכל מיני שפות אבל בעיקר באנגלית."

מה זה כל מיני שפות?
"אמא שלי שמעה הרבה מוזיקה בצרפתית. חוץ מזה מוזיקה בערבית מהבית ומהסביבה, שירי כנסייה שחלקם בלטינית ואיטלקית".

לונא מסבירה לי שבחברה הערבית באופן כללי, ילדים הם סוג של דו-לשוניים כבר מגיל מאוד קטן. משום שבשלב הראשון לומדים ומדברים בבית ערבית מדוברת, שהיא הבסיס היומיומי להתנהלות עם השפה. ומכיתה א', כשמתחילים ללמוד בערבית ספרותית, מגלים שזה כמעט שפה אחרת לגמרי. "אני יכולה להגיד לך משפט עם אותה המשמעות בערבית מדוברת וספרותית וזה ישמע לך כמו שתי שפות שונות. מעבר לזה, הניב שלי לדוגמא זה ערבית פלסטינית, אם אני אלך לסוריה הם מדברים משהו אחר שהוא גם אחר מהערבית של הבדואים וכו'. אם אלך למצרים אני אבין, אבל אתאמץ. ככה שמההתחלה יש צורך להסתגל לשפה מגוונת".
את השפה הרביעית, שפת המוזיקה, לונא החליטה לרכוש בעצמה. זה קרה כשזנחה בגיל 16 את שיעורי הפסנתר אליהם אמה שלחה אותה ובכסף שחסכה היא קנתה את הגיטרה הראשונה והחלה ללמוד לנגן, גם כן על חשבונה, עד שבחלוף הימים הפכה להיות הגיטריסטית של קולקטיב ההיפ-הופ הרב-לשוני "סיסטם עאלי".

"מבחינתי שפה זאת לגמרי מוזיקה. זה רצף צלילים שהחלטנו שיש לו משמעות מוסכמת. כמוזיקאית אני מתייחסת לכל דבר כמוסיקה. הלחן אצלי בא קודם ברוב המקרים ואז מגיעות המילים, שמעבר למשמעות שלהן חשוב לי שהן יתאימו מוסיקלית. מילה שהיא יפה ומדוייקת בעיניי אבל תוקעת לי את כל הבית מצלולית פשוט תרד. או שאמצא דרך שהיא באמת תשתלב עם המוזיקה."

קורה לך מצב הפוך? שמצלול של מילה כל כך דיבר אליך שהוא הפך לגרעין של שיר?
"כן." (מזמזמת את "Yom Min El-Ayam" – "ביום מן הימים")

ככה זה התחיל?
"זה התחיל מקטע שדרור שלח לי של הרמוניה עם אווירה. על זה התחלתי לזמזם מלודיה עם המשפט "יום מן אל איאם" ומלודיה אחרת שהתחילה עם המילה "إبعد" ("איבעד" שזה "הרחק ממני\ תרחיק ממני"). ולא היה לי המשך. אני לא תמיד מצליחה למצוא את המילים שיתאימו למלודיה שאני שומעת, זה מבאס אותי כשזה לא מצליח. לפעמים אני לא מוותרת עד שמצליחה להרכיב מחדש. יש שירים שנכתבו גם שלוש או ארבע פעמים מחדש."

לפעמים יוצא שאת כותבת באופן אסוציאטיבי רק בהתאם למנגינה?
"כן, אבל קשה לי לחשוב על דוגמא אחת ספציפית. יש לי טקסטים שהתחלתי בנקודה אחת וסיימתי אותם במקום אחר. "E", מהאלבום החדש, הוא שיר כזה. שכתבתי אותו בערך שלוש או ארבע פעמים עד שיצא הטקסט הסופי. זה התגלגל ומחקנו כתבנו. יותר נכון (דרור) מחק לי ואני כתבתי. פשוט לא היה כתוב מספיק טוב, או מספיק מעניין, או מספיק מוזיקלי. לפעמים קורה שמהחיפוש, השיר הולך למקומות אחרים מהכוונה הראשונית וזה נהיה כמה דברים במקביל או משהו אחר. אבל כמה זוויות באותו שיר זה בסדר כל עוד התחושה הפנימית מבחינתי היא אמינה ונכונה.

איך את יודעת שיש את התחושה?
"פשוט יודעת. מרגישים את זה. אני לא יכולה לשיר שיר שאני לא עומדת מאחוריו."

"בכל זאת קרה לך שלא היה חיבור?"
"לא. זה פשוט לא יהיה בסטליסט שלי. או לא יהיה באלבום."

כשמבינים את הסיפור של לונא קצת יותר, מבינים גם את הרוח המיוחדת שעומדת מאחורי האלבום החדש. אחרי הכל, האלבום הנוכחי הוא למעשה התוצר הראשון שלה שמגיע אחרי הלימודים, והראשון שמהרגע הראשון כוון להיות אלבום רשמי שיוצא לשוק המקומי הרחב.

מתי הבנתם שאתם נכנסים להקליט את האלבום השני?
"יש שירים שכבר נכנסו להופעה הקודמת, ושהבנתי שהם חלק מהאלבום הבא. אבל אז התחילו לצוף לי כל מיני שברי מילים ואווירות מסוימות וגם איזשהו Mood רגשי שהיה מאוד ברור לי וההשראה שלו באה מחלומות עם הרבה מים שבאו אליי תקופה בזמן השינה בצורה מאוד אינטנסיבית." בשלב הזה היא ניגשת לאחד המדפים, מוציאה קלסר שמן ופותחת אותו על דף מחברת שרשומות בו המון מילים בסדר אקראי. "פשוט פיזרתי את החלומות שלי ולכל חלום הייתי צריכה לכתוב שיר."

את חושבת שהקונספט הזה עובר למאזין?
"בינתיים מהתגובות אני מבינה שכן. אני גם מאמינה שאנשים קולטים יותר ממה שהם חושבים. אני לא צריכה להגיד את המילה "קונספט", זה לא מעניין אף אחד. צריך שזה יעבור בסופו של דבר ואם אנשים מאזינים לאלבום ומרגישים שהוא חתיכה אחת, שהם צוללים לתוך האלבום ועוברים איזשהו מסע, זה מה שמעניין אותי. אבל עם זאת כשאני כבר עושה אלבום אני רוצה שיהיה לו "Say" ושלא יהיה רק אסופה של שירים. למרות זאת חשוב לי גם שכל שיר יעמוד בזכות עצמו."

מה את מתכננת להופעה הקרובה באינדינגב?
"יהיה הפעם הרכב אחר מההופעה הקודמת בפסטיבל, יהיה שם סינת', תופים עם פד אלקטרוני, ווייב יותר אלקטרוני וחדש וזאת הופעה שקשורה לעולמות של האלבום השני. יש יותר קלידים בהתאם, ופחות גיטרה כי זה אלבום שמאוד מבוסס קלידים."

מתרגשת?
"בהחלט, ההופעה האחרונה שלנו בפסטיבל הייתה אחת ההופעות שמאוד נחרטה לי בראש בקילומטראז' ההופעות. לא הייתי בכלל בליינאפ ואסף בן דוד (ממפיקי הפסטיבל) אמר "התפנה לנו ספוט, רוצה?" כמובן שממש שמחתי, וקיבלנו ספוט של 9 בבוקר. תהיתי מי כבר יבוא לשמוע? וישר אחרי שעשינו את הסאונדצ'ק חיכו לנו איזה 10 אנשים עם מברשת שיניים. ככה התחלנו את ההופעה עם מספר זעום של עשרות. אחרי השיר הראשון – כבר היו 100. מגיעים לשיר השני – 150-200 איש. פתאום חצי מלא, שיר רביעי – כבר התפוצץ עד הסוף. אמרתי לעצמי "מה קורה כאן?". אני זוכרת שאפילו לא הבאתי דיסקים, והבנדקמפ שלי קפץ אחרי כן באלפי כניסות. זה היה מאוד מרגש, אז אני ממש מחכה להופיע בפסטיבל שוב."

אנחנו מחכים לך לא פחות.


הופעות קרובות:

07.09, בפסטיבל מקודשת – כחלק מהאירוע "כולנא".

02.10, ערב לציון 20 שנה למותה של ענבל פרלמוטר, בבארבי.

19-21.10, פסטיבל אינדינגב, מצפה גבולות.


איתמר ברנשטיין, חובב אינדי מושבע שפספס עד כה מעט מאוד פסטיבלים בארץ. ג'ינג'י, שדרן ברדיו "הקצה", ממייסדי מגזין "מרפסת" (ז"ל) ועורך ראשי של מגזין הפסטיבל.
תמונת קאבר: יואב פיצ'רסקי