אני לא בטוח לגמרי מה הייתה הנקודה בה הבנה זו הכתה בי, או מתי בדיוק זה קרה, אבל פתאום קלטתי – אני יודע לצטט מוזיקאים מהמיסיסיפי של אמצע המאה הקודמת; אני מכיר את תולדותיהם של מוזיקאים אנגלים גדולים, אפילו כמה אירים ואיסלנדים; אני בקיא מאד באינדי אירופאי ואמריקאי; אבל מה אני יודע על המוזיקה בכלל והמוזיקה העצמאית בפרט, שנוצרת ממש לידי? איך קרה שיש סביבי רק מדינות מוסלמיות, אבל אין לי מושג איך מצעדי הפזמונים שלהן נראים? למה במדינה שבה אני חי, שפת האם של 20% מהתושבים לא נשמעת כשמדברים על מוזיקה ישראלית? ואיך זה שהורגלתי ותוכנתי לכתוב מאה מילים על מוזיקה ערבית, בדיוק כמו שעשיתי עכשיו, בלי להזכיר את המילה הנפיצה הזו אפילו פעם אחת?

נסו להיזכר בפעם האחרונה בה שמעתם ערבית ברדיו או בטלוויזיה הישראלים. יותר מסביר להניח כי היה זה בקטע מדבריו של פעיל חמאס או מנהיג בפת"ח. מהדורות החדשות המשתלטות לאט לאט על זמן האוויר, מציגות ערבית (ובוודאי גם ערבים) באור שלילי בלבד. הם לא יתוארו לעולם כאנשי תרבות אלא כמחבלים בפוטנציה, היופי שביצירתם האמנותית יוסתר ובמקום תוצג הזוועה שביצירתם הצבאית. אף כאשר סוף סוף עולה אמן ערבי לכותרות, כמו שקרה לפני חודשים ספורים עם מחמוד דרוויש וקודם לכן עם אנשי תאטרון אלמינא, הוא מקבל מסגור של אויב ולא של יוצר משמעותי.
נוצר מצב בו בכל שנה יש יותר ויותר כלי תקשורת ישראלים, ואילו ייצוג ומסגור שכנינו לא גדל ובוודאי גם שאינו משתנה. כך שאם כבר יופיע ערבי בהקשר חיובי (ולבטח ערבי ישראלי), יהיה זה ערבי שמתאים לנרטיב הישראלי של ימינו – חובש מד"א בשטחים שהציל ילדה יהודייה, פעיל שלום שקורא לריסון כוחות ההתנגדות וכו'. כי ערבי טוב הוא ערבי שלא מפריע לנו לספר לעצמנו סיפורים שגורמים לנו להרגיש צודקים ונכונים.

מאז שהתקשורת הישראלית נבנתה ועוצבה, בוודאי תקשורת התרבות הישראלית, לא ייועד בה מקום לתרבות ערבית בכלל ופלסטינית בפרט. זה ברור כשמש שההדרה של כמעט רבע מאזרחי המדינה (אלו שחיים בתוך תחומי הקו הירוק, משלמים מיסים לישראל ונספרים במפקדי האוכלוסייה שלה), לא מתרחשת רק במוסדות הגדולים כמו צבא, ממשל ומשפט. אלא פועלת בכל שדה קיים. ההדרה הזו היא אחד הגורמים החשובים ביכולת הישראלית להדחיק ולגמד את הקונפליקט, היא עוזרת לנו לשכוח את העוולות המתמשכות שנעשות בשמנו, מייצרת סטריליזציה שקרית של המציאות ובכך מייצרת אזרחים סוג ב' שקולם לא נשמע, ואם כן נשמע, הרי שהוא ממוסגר לכדי הצגה שלילית.

ואולי יש לכך סיבה הגיונית?
הרי מוזיקה ואמנות, אינן נתפסות כהכרח קיומי. בעזה הנצורה וההשרדותית, למי יש כבר את הלוקסוס לחשוב על מוזיקה? ליצור מוזיקה? ובוודאי נניח שאם הם כבר חושבים על מוזיקה, הם בטח חושבים על הקלאסיקות, כמו אום כולתום ופאריד אל עטרש. הם מייצרים רק להיטי פופ זולים ורעשניים הנשמעים לאוזן שלנו כמו קריאות קרב. ככה הורגלנו – ערבית היא לא שפה שבה יוצרים אמנות. ערבית היא שפת האויב והאסתטיקה שלה היא אסתטיקה של מלחמה בלבד. אנו מנסים להתקדם, בזמן שהם שואפים להחזיר את האזור כולו לאחור. הרי זה מה שהתקשורת, מקור המידע הכמעט בלעדי שלנו על הנעשה בחברה הערבית, מספרת לנו. שביתות, רצח על כבוד המשפחה, עוני, אבטלה, מחסור בתשתיות – עבור רוב הישראלים, זו החברה הערבית.

האמת הברורה מאליה היא, שלא כך הם פני הדברים. בחברה הערבית בישראל בימינו ישנם אמנים ומשכילים, אנשי רוח ויוצרים, ישנו דיאלוג פנימי בנושאים האלו ואף ישנה יצירה מרתקת שלא מצליחה לעבור את המחסום ולהגיע לקהל היהודי בישראל. המחשבה שכל ערבי הוא מחבל היא הרי המצאה ישראלית. המחשבה שכל אמן פלסטיני, בוודאי מסית למלחמת דת, היא בגדר טירוף מוחלט. והמחשבה שניתן להכיל את כל השנאה הזו בכלי סגור, בעיניי היא לא פחות מטימטום. הרי גם אם המחסום המתוכנן שהזכרתי קודם מנע עד לא מזמן את היכולת להביט אל הסצנה האמנותית של ערביי ישראל בעיניים, אזי שהטכנולוגיה של היום הופכת אותו לשולי ומגוחך.
הרשתות החברתיות ואינסוף הפלטפורמות להפצה של מוזיקה בחינם, מציעות היום לגולש הסקרן תמונה מאלפת של "הסצנה" במגזר הערבי. הטכנולוגיה מעבירה לידינו את היכולת לפרוט את הגוש הגדול לפרטים, להביט על המיקרו, במקום על המקרו, ולגלות מתחת אפילו בני אדם. הטכנולוגיה מאפשרת ומייצרת מפגש אנושי חדש שבכוחו לדלג מעל לפוליטיקה הצינית, ואף לשנות את פני האזור.

במובן הזה, התקשורת הממוסדת בישראל למעשה מפגרת אחרי הרשת בשנות אור. המוזיקאי הפלסטיני היחיד אשר זוכה לאזכורים שוטפים במדיה הישראלית הוא תאמר נפאר, וגם אזכורים אלו ברובם המוחץ בעלי קונוטציה שלילית המציגה אותו מינימום כעצם בגרונה של הציונות. כשאם נשפוט לפי הנעשה ברוב תכניות המוזיקה ברדיו ובטלוויזיה הישראלית, נגיע למסקנה המשונה שאין דבר כזה "אינדי פלסטיני", ואם כבר נוצרת מוזיקה פלסטינית, הרי בוודאי שהיא מגויסת מטעם השלטון. אפילו במידה ונצא מנקודת ההנחה כי ערביי השטחים הם לא פרטנר לתרבות, בכל זאת היינו יכולים לצפות לשמוע יותר ויותר שירים בערבית ברדיו (אשר נוצרו ע"י ערביי ישראל – אזרחים שווי זכויות בדמוקרטיה היחידה במזה"ת), להכיר יותר ויותר פרצופים של מוזיקאים מהמשולש ומאום אל פאחם, ובאופן כללי להחשף יותר לתרבות ערבית-ישראלית, לא? אז זהו, שלא.

אז למה זה לא קורה?
התשובה, כמו תמיד, מגיעה מלמעלה – הממשלה. בכנסת יושבת היום הממשלה הימנית ביותר בעשוריה האחרונים, ומירי רגב משמשת כשרת התרבות שלה. מיותר להכביר מילים על עמדותיה הפוליטיות והתרבותיות של רגב, כשם שמיותר לפרשן את עמדותיה כלפי תרבות ערבית בישראל, אך התפיסה הבינרית של המציאות המאפיינת את הצייטגייסט הישראלי ב-2017, משתקפת נהדר בפעילות של רגב. זאת על אף שנולדה עוד טרם ימיה כשרת תרבות. "ערבים זה רע, יהודים זה טוב, ירושלים שלנו, תשתקו כבר עם הדרוויש שלכם."
במצב כזה, בו הכוח מונע מקול להישמע, אין זה מפליא שלהקות ערביות לא מופיעות בתל אביב ובהרצליה.


אבל השלטון הוא בוודאי לא האשם היחיד. כלי התקשורת שלנו, שנתונים ממילא להתקפות מימין על האג'נדה שלהם, לא ממהרים לתת במה לערבים בפרט ולערבית בכלל, מחשש לירידה ברייטינג ולתיוגם כבוגדים (בסדר הזה). אפשר היה לחשוב שהסכמי השלום עם מצרים וירדן יאפשרו למוזיקה מהמדינות הללו להגיע לכאן, אבל אותה תפיסה בינרית קובעת ש"ערבי הוא ערבי הוא ערבי", גם אם לפני רגע לחצנו את ידו וניגבנו יחדיו חומוס.
אז למי כן מותר לשיר בערבית? לאלו שיהדותם וישראליותם אינה מוטלת בספק. אין לשלטון בעיה עם העיראקית של דודו טסה, עם התימנית של שי צברי, עם המרוקאית של נטע אלקיים ועם הערבית של זהבה בן. לא תמיד השפות והאמנים האלה היו מקובלים, אבל לפחות כאן הגבולות החלו להתמוסס.


ובסוף, גם האלגוריתמים אשמים. יוטיוב, אחת הפלטפורמות הפופולריות ביותר, נשענת על אלגוריתם עם תכונה מוכרת – More of the same. אהבת דיקלה? ניתן לך שי צברי. אהבת הדג נחש? ניתן לך שבק ס'. כלומר, בלי חיפוש אקטיבי, בלי להפוך אבנים, בלי לעזוב את השביל, אין סיכוי להגיע אל האוצרות המופלאים שמחכים בצד השני. אם נסמוך על יוטיוב ופייסבוק שיציגו לנו תמונה מורכבת של המציאות ושל העולם, תפיסתנו תשאר מצומצמת ושגויה מאד. הבשורה המסעירה ביותר שהרשת הביאה איתה, ה"דמוקרטיזציה" הגדולה, אינה מתרחשת מאליה , אלא היא ישנה רק כאפשרות. הגולש חייב להיות מי שמחפש אחרי קצוות החוט, הוא זה שצריך להחליט מה מדליק אותו, הוא צריך ליזום לצאת ולחפש בדיוק את הדבר הזה. הבחירה להישאר פסיבי מול שטף המידע שומרת אותנו בתוך אזור נוחות מוכר ומבטיחה לנו שלא יהיו טלטלות יוצאות דופן בדרך – למרות שעבור  טלטלות אלו חלקנו מלכתחילה בכלל יוצאים לדרך.

ומה בדבר הקשר של השפה שבה שרים למרחב שבו חיים? הרי העושר האינסופי כמעט של אמנים ישראלים ששרים באנגלית יכול בבירור להעיד על ניכור מהאזור שבו אנו חיים וכמיהה אל המערב האנגלוסקסי. בוודאי שמעתם תירוצים נושנים כגון "לאנגלית יש קהל רב יותר בעולם", אבל סיבה זו נחלשת מאוד ברגע שמתוודעים לעובדה שיש סביבנו 1.6 מיליארד מוסלמים דווקא, רובם דוברי ערבית. דמיינו לכם, כאשר אמנים יהודים וערבים ייפגשו, כאשר הם ייצרו יחד, כאשר יתקיים ביניהם דיאלוג אמנותי (כזה שאינו בהכרח חוגג דו-קיום מזויף), יכולה להווצר כאן מוזיקה שרלוונטית למקום שבו אנחנו חיים. כאשר יינתן יחס מכבד ומקום ראוי לתרבות של ערביי ישראל, אפשר אולי יהיה להתחיל לחלום על תרבות ישראלית צבעונית, עשירה ומכילה הרבה יותר.

סדקים בחומה הבצורה הזו כבר מתגלים, וכרגיל, הם התחילו בשוליים. זה עדיין קטן ועדיין נחלתם של מעטים ואמיצים, אבל במובנים מסוימים, כבר יצא השד הזה מהבקבוק. בלוגרים מציגים בגאווה שמות כמו Ghazall, המגיעים מנצרת ועושים תערובת מופלאה של אינדי-רוק ובלוז וגרוב (שגם יופיעו השנה לראשונה באינדינגב וללא ספק מהווים כבר מעכשיו את האקט שאני אישית הכי מצפה לו בפסטיבל). תקליטנים מרימים רחבות עם הרכבים כמו 47Soul המחברים בחיוך בין האסתטיקה של המוזיקה הערבית לאוקטן הגבוה של ה-DanceFloor. שדרני רדיו חושפים את הקהלים שלהם לתופעות מורכבות כמו היוצרת הפלסטינית Abuzayed The Free שחיה בארה"ב ועושה היפ-הופ באנגלית שמתובל בערבית. ערוצים אלטרנטיביים ברשת מעלים קליפים של ג'ואן ספדי ובכך מציגים לצופים שלהם זווית שונה מהמקובל.

זה קורה לאט, אבל זה קורה, והתפיסה הבינרית מתחלפת בתפיסה רגישה יותר, כזו המצליחה להבחין בקשת של גוונים שונים ולא רק בשחור או לבן. הזרם הולך וגדל, וגם ילך ויגדל, כי בניגוד לאנשים, רעיונות בלתי ניתנים לעצירה במחסום. זה קורה כי זה הדיאלוג שאנחנו הכי צמאים לו. זה קורה כי יותר ויותר אנשים בוחרים לא רק להקשיב, אלא גם קובעים בעצמם ולעצמם למה להקשיב.

הנה, תקשיבו:

 


סער גמזו, שדרן ב"גלגלצ", כתב ומבקר המוזיקה של "ישראל היום" ונהנה ממוזיקה גם כשלא משלמים לו על זה.

צילום תמונת קאבר: ינאי יחיאל.
עיצוב "Middle Eastern Smiley": מג'נונה