סגנון מוזיקלי ייחודי ומעודכן, קול יפייפה בגווני הפופ-המחוספס והופעות על מיטב הבמות בארץ (בין היתר בקביעות לצידו של שלומי שבן) – הם ככל הנראה אלו שהפכו את נגה ארז בשנה האחרונה לאחת היוצרות והזמרות הבולטות בסצנת הפופ האלקטרוני בארץ.
אלבום הבכורה המצופה שלה "Off the Radar" יצא ביוני האחרון בלייבל הברלינאי הנחשב City Slang ועוד בטרם שוחרר מתוכו סינגל רשמי ראשון, נבחרה נגה להופיע במשחקים האולימפיים בריו, ובפסטיבלים שונים באירופה כמו פסטיבל פרימוורה בברצלונה ולאחרונה אף בפסטיבל SXSW היוקרתי באוסטין, טקסס.

בפסטיבל המתקרב, נגה מגיעה לאינדינגב במשבצת של הדליינרים. בראיון שקיימתי עמה, היא מספרת במלוא הכנות על הציפייה וההתרגשות הגדולה שעוטפת אותה לקראת הפסטיבל, לא פחות מאשר כל פסטיבל בינלאומי אותו פקדה בשנה החולפת, כיוון שמבחינתה אינדינגב זה הבית.
לפני כשנתיים בפסטיבל, זכיתי לראות את נגה בהופעה זכורה ומהפנטת כשהייתה עוד בתחילת הקריירה העצמאית. השנה, לקראת חזרתה לבימות הנגב, תפסתי אותה לשיחה אישית כדי לשמוע קצת על תחושותיה לקראת הפסטיבל, על תהליך היצירה שלה ועל איך זה לעבור ממעמד של מוזיקאית יחסית אלמונית, לאחת ההבטחות החמות של הסצנה המוזיקלית בארץ.

"מקצוע לאנשים חולמניים"

היי נגה, כשאני מקשיבה למוזיקה שלך מורגש שאת אוהבת סגנונות רבים של מוזיקה ושאת אוהבת להתנסות, איך ומתי התחיל העניין שלך במוזיקה?

"תמיד קשה לי להצביע על נקודה ספציפית שבה התחלתי, כיוון שלא הייתה נקודה ספציפית. הייתי On and Off כל הזמן סביב עניינים מוזיקליים. כילדה שמאוד מתעניינת ובבית שהייתה בו מוזיקה כל הזמן, היינו מגיעים הביתה ולוחצים 'פליי' ויש מוזיקה. אז זה בא מהבית של ההורים. אני לא רגילה לחוות את החיים בלי שיש משהו ברקע. גיליתי רק מאוחר יותר שיש בתים שזה לא ככה אצלם."
נגה ממשיכה ומספרת על המעבר משלב צריכת המוזיקה לשלב הנגינה עצמה. "ההורים שלי אפשרו לי להתנסות בכל מיני כלים שרציתי ללמוד. לפעמים פסנתר, לפעמים גיטרה. התחלתי והפסקתי – זה היה מאוד לא עקבי. בערך כשהתיישר משהו ביכולת שלי לשבת ולהעמיק בדברים –  אז נרגע לי ההיפר, לא לגמרי, אבל עדין, ובערך בגיל 18 התיישבתי והתחלתי לחקור מאוד-מאוד קשה ולהבין שזה מה שאני רוצה לעשות."

מסתבר שנגה בכלל התחילה בכיוון אחר לחלוטין, עם הרכב מוזיקת ג'אז פרינג'י שאמנם לא קיבל המון תהודה לדבריה אבל היה מאוד פעיל. "כשעברתי לתל אביב – בגיל 18. אז בפעם הראשונה הכרתי מוזיקאים, אנשים שזה החיים שלהם. לפני כן זה נראה לי בציניות, מקצוע לאנשים חולמניים. באופן מצחיק, הצד הרציונלי שבי היה חזק יותר בשנותיי המוקדמות, וזה כאילו התהפך. המפגש עם אנשים שעושים מוזיקה, – הוא זה שעשה לי את זה."

מה התהליך שלך מבחינת היצירה? איך עושים אלבום?

"אני לא כל כך ניגשת ללכתוב אלבום. למרות שבסופו של דבר אני גם יודעת שזה יהיה אלבום. כשהשירים של "Off the Radar" נכתבו פשוט כתבתי שירים וגם הפעם אני קצת מנסה לחקות את זה. אנחנו (מתייחסת לאורי רוסו, המפיק המוזיקלי ושותפה ליצירה) פשוט כותבים קטעים, שירים, מייצרים ביטים. הרבה פעמים הבסיס למוזיקה הוא ביטים."
כך נגה מתארת את תהליך היצירה האלקטרוני, המודרני והחופשי יותר, אותו אחד שאפשר לשמוע מדוברר מצידם של הרבה מיוצרי המוזיקה האלקטרונית של ימינו – "בעצם יש איזה סוג של הפקה עוד לפני שיש שיר. מנסים לגשת לא תחת הלחץ שבלהגיד "אנחנו כותבים עכשיו אלבום", אלא כותבים את מה שנכון ורלוונטי לאותו הרגע, חושבים פחות על קונספט או על קונטקסט. אני עוד לא יודעת איך זה יעבוד הלאה אבל מעניין אותנו לחשוב על 'מטרייה' בתהליך – משהו שינחה אותנו ויוביל לאיזשהו כיוון."

מהשירים והקליפים אין ספק שאת מכוונת לעולם הגדול. מה הן ההשפעות המוזיקליות שלך, מקורות ההשראה שלך בצד הבינלאומי?

"בתקופה של הארבע שנים האחרונות, השנים המשפיעות ביותר על הסאונד בו אני מתעסקת כרגע, זה (ההשפעות) יותר התפקס לכיוון של ההיפ-הופ. אני שומעת מלא היפ-הופ ואלקטרוניקה. מוזיקה שמיוצרת על ידי מפיקים אלקטרוניים, די.ג'יים. כרגע אני יותר נוטה לכיוון הפופ. חוקרת את התרבות הזאת בלהבין את האספקטים לא של המוזיקה, אלא של פרסונות שלמות. ההשראות לאלבום הזה אפשר להגיד בצורה הכי ברורה הן: Flying Lotus, Aphex Twin, Modeselektor, קנדריק לאמאר, M.I.A, FKA Twigs."

ומעבר למוזיקה, יש לך קליפים מאוד מושקעים ומופקים, מאיפה הרעיונות?

"כל נושא הקליפים זה יכולת ואפשרות שניתנה לי בעקבות זה שחתמנו ב-City Slang. הם נתנו לנו תקציבים לקליפים וזה אחד הדברים הטובים שקרו לי. אני צרכנית קליפים קשה, וחד משמעית הקליפים שבחוץ באים מחזון שהוא משותף שלי ושל אורי (רוסו) – שהוא השותף שלי גם במוזיקה. ביימו אותם כמה במאים שונים, כשיש כבר חמישה בחוץ ואנחנו עובדים על השישי." אני מנסה להבין את התהליך – "יש קליפים שיותר נוטים לחזון שלנו, הרעיון שאנחנו הבאנו, ויש קליפים שממש נתנו את השיר וכיוון כללי וזה היה פיתוח של הרעיון של הבמאים שעבדנו איתם. בסופו של דבר ההשפעה שיש לנו על הקליפים היא מאוד מאוד חזקה. בכל התהליך של העריכה – סומכים עלינו, אנחנו הכוח וזה בא לשרת את השיר. האמירה שלנו מאוד חזקה בפנים, וזה בגלל שיש לנו אמירה וכי אנחנו מאוד בפנים."

"אינדינגב זה הבסיס. זו בועה של טוב בארץ".

בפעם האחרונה שנגה הופיעה בפסטיבל האינדינגב, השנה הייתה 2015 וההופעה התרחשה על במת הפיל החביבה אך משנית באופן יחסי. השנה הסיפור כבר אחר לחלוטין – את הכבוד שרחשה מהופעותיה הרבות ברחבי העולם היא הולכת להנחית באחת ממשבצות הפריים טיים של במת הקוף – במה גדולה פי כמה, המתאימה למימדה החדשים של ארז. "קשה לי להסביר ולתאר את העניין של האינדינגב והחשיבות שלו עבורנו. הפכנו עולמות, פשוטו כמשמעו, כדי לעשות את הפסטיבל הזה. הפסטיבל יצא על תאריכים שנקבעו לנו סביב הופעות בשלושה פסטיבלים באירופה – דברים באמת שווים שיצרו אצלנו התלבטות גדולה. אבל כשהגיעה ההצעה גם אורי וגם אני כל כך התרגשנו מזה! אנחנו לא מתרגשים ככה מלבוא לפסטיבל בדרך כלל, אבל אינדינגב זה הבסיס. זו בועה של טוב בארץ, ובאמת הפכנו עולמות, ביטלנו הופעות, שינינו טיסות רק כדי לבוא. לכן אנחנו באים עם אקסטרה התרגשות. זה כיף כי זה ציון דרך. היינו שם לפני שנתיים ממש בתחילת הדרך ואנחנו מרגישים שבאים הפעם אחרת ומציעים משהו קצת יותר מגובש."

ראיתי שאמרת פעם שבאנגלית קל לך יותר ליצור שירים כי משהו בשפה מצלצל לך נעים יותר מבחינת ההברות הקצרות של המילים. למה זה עניין חשוב בתהליך שלך?

"כבר שנים שאני לא כותבת בעברית. התחלתי בלכתוב בעברית ובאמת גיליתי שם איזשהו מחסום שהיה גם קשור לקצביות של השפה אבל גם קשור לתוכן ולכמה חשוף שזה. החלטתי שאני רוצה שתהיה לי את המוזיקה שאני רוצה, את העולם שלי. אני שמחה על הפריוויליגיה של יצירת מוזיקה בשפה בינלאומית שהיא אנגלית. יש לי את הפריוויליגיה של לחשוב, להרגיש ולכתוב בשפה אחת – זה מייצר הפרדה ביני לבין העולם. הפרדה שחשובה לי מאוד בקטע של הפרטיות שלי ובקטע של להשאיר לעצמי חתיכות גדולות ממה שאני ומצד שני גם לפנות לעולם – חד משמעית. הכל משתלב למקום אחד. זה מורכב מהקלות שיש בקצביות שיש בשפה האנגלית, מהעקיפין הרגשי הזה וגם כי אני רוצה לעשות מוזיקה שתדבר להרבה אנשים."

הפרטיות הזאת אולי גם חשובה לנגה שכן אומנם היא הפרונטוומנית של המוזיקה, אך אי אפשר שלא להזכיר את שותפה המוזיקלי, וגם בנזוגה לחיים, אורי רוסו (מהצמד "ספנסרוסו"). "אני כותבת תמיד עם אורי ויוצרים יחד. הביחד משתנה ויש דינמיקות שזזות כל הזמן. זה שכתבנו שיר ביחד – לא אומר שבהכרח ישבנו על כל תהליך היצירה באותו חדר, הרבה פעמים זה רעיונות שמישהו העלה ושנינו פיתחנו אבל בסופו של דבר קצת קשה עכשיו, להבין מה זה מי, וזו בערך השותפות הכי שיוויונית שאפשר לתאר.

"יש לנו אחריות לתת חינוך מחדש לבנות הצעירות בכל אספקט בחיים."

את מרגישה שיש איזשהו שוני ביחס אליך בגלל היותך אישה יוצרת בתחום המוזיקה האלקטרונית? או שאת כבר חושבת שתקרת הזכוכית כבר נפרצה?

"אני תמיד חושבת על הארץ במונחים של קנה מידה ואני מסתכלת על הגודל של הארץ והגודל של הסצינה וביחס לגודל של הסצינה אני חושבת שיש ייצוג מאוד מכובד למפיקות נשיות ואלקטרוניות. אז פחות או יותר אם נסתכל על זה, זה דיי מתיישב עם הסטנדרטים של שאר העולם. אני מרגישה שיש בעולם היום, במידה מסויימת, קרקע פורייה עם כל העוולות שיש בעולם, לזה שאנשים או נשים יתחילו לטפח בעצמם את התחושה של השיוויון ושל השבירה של תקרת הזכוכית. את התחושה של להיות שווה ולהרגיש את ההתייחסות השיוויונית בעולם כי זה תמיד עובד בשני הצדדים."

נגה מוסיפה גם את הגישה האישית שלה אל מול העולם: "בראש ובראשונה אני חושבת שיש הרבה על מה לעבוד על עצמנו. הרבה ביחס של נשים כלפי עצמן ובאיך אנחנו מתייחסות לבנות, לילדות. איך הילדות של העתיד צריכות לקבל תפיסה מחודשת של מה זה אישה, כי יש שם משהו שהתעוות – והוא מעוות. יש לנו אחריות לתת חינוך מחדש לבנות הצעירות בכל אספקט בחיים. לאפשר להן את התחושה האמיתית של עולם שבו הכרישים יכולים להיות כרישים וכרישות. זה עולם קשוח. והוא צריך להיות קשוח לנשים ולגברים באותה מידה. אני מסתובבת עם תחושה כזאת כמוזיקאית ויוצרת. אני מאמינה שאת מה שאני משיגה אני משיגה בזכות עצמי. אני חושבת שיש פה הרבה עניין של תפיסה, הרבה עניין פנימי ואחריות אישית – וזה כמובן לצד זה שיש עוד המון מה לשפר בעולם, שמלא בתחלואות ועוולות ואני לא מקלה בזה ראש."

"לשבת באולפן ולסגור את הטלפון"

ספרי על איזו חוויה מיוחדת מהופעותייך בעולם?

"הייתה לנו הופעה בפסטיבל Les Eurockeenees de Belfort Festival בצרפת, שאני חושבת שזו הייתה הופעה שבה כולנו יצאנו תמימי דעים לגבי כמה היא הייתה מוצלחת. הקהל פמפם. כשיש מספיק קהל אפשר לראות אותו כיחידה אחת עושה מן תנועה של פמפום. זה כיף וזה רגע כזה של סיפוק ממשהו שמאוד מדבר לאנשים שנמצאים איתך באותו מקום. משהו בתגובה של האנשים פיזית היה מאוד מאוד חזק."

ולקראת סיום, איפה היית רוצה להיות בעוד שנה מהיום?

"אני מקווה שיהיה לי אלבום גמור בעוד שנה מהיום. אני קצת יודעת ומשלימה עם זה שזה כנראה לא יקרה, כי זה לוקח טיפה יותר זמן. אבל ממש הייתי רוצה להיות במקום הזה בעוד שנה – עם כל החומרים לאלבום במצב טוב. מה שהכי חסר עכשיו גם לי וגם לאורי, אחרי שנה באמת מטורפת, שבעיקר הייתה מאופיינת בהופעות ופעולות של שיווק וקידום ופחות מאופיינת ביצירה של מוזיקה זה רעב היסטרי של לשבת באולפן ולסגור את הטלפון. זה הדבר שאנחנו הכי מתים לעשות ואני נורא סקרנית לדעת מה יהיה לי ביד בעוד שנה, מבחינת המוזיקה, ולאן זה ייקח. המוזיקה והדברים האלה לוקחים למקומות. כך מסתבר."

אנחנו לא יכולים לחכות שנגה תיקח אותנו למקומות מיוחדים ומגוונים בפסטיבל המתקרב, שניה אחרי ושניה לפני שהיא ממשיכה להתרוצץ ברחבי העולם מפסטיבל, למגזין, לקליפ חדש שהופך לויראלי, בדרך שלה לכבוש הישגים נוספים.


צילום תמונת קאבר: מאיה ברן