מעטים המוזיקאים בסצנה המוזיקלית שניתן להגדירם כאבן יסוד כמו את ספי ציזלינג. החצוצרה של ספי היא חלק בלתי נפרד מסצנת הגרוב המקומית וקשה מאוד למצוא הרכב מזיז ישבנים שציזלינג לא ניגן איתו במהלך השנים. הוא התחיל את דרכו בגיל 17, כחצוצרן של "פאנקנשטיין", ניגן עם אמנים אדירים דוגמת תומר יוסף, קרולינה ונוספים, ניגן באורקסטרה של קותימן וכמובן גם בהרכב האגדי "האחים רמירז" בתור הצלע השלישית – ספי רמירז.
אחרי שכמעט בכל אינדינגב עד כה, צליל החצוצרה הייחודי שלו התנגן מאיזשהי במה, השנה הוא מוביל לראשונה הופעה שהיא כולה שלו עם חומרים מתוך אלבום הבכורה המצוין "Beyond the Things I Know" שיצא בשנה החולפת תחת התת-לייבל של Raw Tapes שנקרא Time Grove Selection ומשלב בין מפיקי ביטים ונגני-ג'אז.

"פשטות נטולת קלישאות"

ספי מגיע השנה לפסטיבל עם הרכב צעיר ומוכשר אשר ליווה אותו גם בהופעותיו בחודשים האחרונים מאז שהאלבום יצא. החומרים הם ברובם אינסטרומנטליים ומשלבים בין ביטים מבוססי גרוב וכלי הקשה לבין נגינת החצוצרה המשוחררת של ציזלינג.
"זה הרכב מאוד חדש התקליט מאוד חדש והתחלנו להופיע בחודשים האחרונים, כך שזו פעם ראשונה שאנחנו עושים דבר כזה. ואנחנו מאוד מתרגשים לקראת ההופעה."

חלק מהנגנים צעירים מאוד. לאורך השנים ניגנת עם אינסוף מוזיקאים אדירים וחלקם גם מתארחים באלבום הזה, לכן קצת מפתיע שבחרת בהרכב צעיר יחסית.
"רציתי לעשות דבר חדש שנולד מאפס וראוי לו שהוא יתחיל בקטן. רציתי אנשים מוכשרים שיהיו יותר גמישים מבחינת זמנים ומבחינת אספקטים אחרים ורציתי גם לנסות איתם דרך משותפת, ללכת איתם מההתחלה ועד הסוף. חשוב לנו לנגן יחד כמה שיותר, בגלל שאנחנו לא מנגנים "שיר" במובן הפופי שלו. הנגינה שלנו בנויה המון על התקשורת בינינו, על האלתור ועל הוויב. אנחנו מנסים כל פעם לייצר איזושהי תחושה כזו של תעופה. לפעמים זה מצליח ולפעמים זה לא, אבל זה גם הקסם של הדבר הזה."

מה עוזר לכם לעוף?
"כשכולם מעזים וכולם מקשיבים וכולם מאפשרים אחד לשני להתבטא. כל שיר שאנחנו מבצעים בהופעה הוא אינטרפרטציה ויש המון מקום לאלתור . לפני שהגעתי להקליט את האלבום הזה, בסיבוב ההופעות האחרון עם האורקסטרה של קותימן, הקשבתי המון לג'אז רוחני, "Spiritual Jazz". זה ענף של הג'אז שהתפתח בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ושאב השראה מכל העולם ומאוד השפיע עלי. מצד אחד המעטפת המוזיקלית היא ג'אזית והיא כוללת המון אלתור והמוזיקה היא ברובה אינסטרומנטלית. מצד שני ההשראה שהמוזיקה הזו שואבת ממנה מגיעה מכל מיני מקומות שונים. זה יכול להיות אפריקה או המזרח התיכון או אמנית כמו אליס קולטריין ששאבה השראה מהודו ושילבה המון כלים הודיים מסורתיים או שההשראה תגיע בכלל מהחלל החיצון. זה ג'אז עם זווית וזה העיף לי את המוח."

"לפני שישבנו על האלבום הזה, אני ויוב (יובל חבקין, הפועל תחת השם Rejocier, מפיק האלבום וראש הלייבל Raw Tapes) דיברנו הרבה על המתח שבין הלופ והגרוב, שיכול להיות מאוד ג'אזי או פ'אנקי או אפריקאי, אבל הוא גרוב שרץ, לבין החצוצרה או המנגינה או הסולו שיכולים להיות מאוד אבסטרקטיים. המתח הזה בין משהו שהוא מאוד "Solid" למשהו שהוא מאוד "בעננים", יכול להיות מאוד מעניין. ואת זה, את המתח הזה, אנחנו מנסים לבנות גם בהופעה. מצד אחד יש באלבום משהו מאוד מהודק אבל יש גם הרבה ריחוף. בדרך כלל רועי ראמי המתופף ועומרי שני הבסיסט יתנו איזה גרוב קבוע ויציב ואני ונעם חבקין הקלידן נטייל עליו, אבל לפעמים אנחנו דווקא הופכים את זה, והמנגינה נותנת איזה לופ והבס תופים הולכים ומתרחקים יותר ויותר, וזה באמת משהו שדורש הרבה הקשבה."

מדליית זהב למוזיקה

השיתופיות בנגינה וביצירה חוזרת שוב ושוב בשיחה עם ספי, והיא ניכרת גם בסאונד של האלבום. לפעמים קצת קשה לראות בו אלבום של חצוצרן, מאחר שפעמים רבות החצוצרה נשטפת בשכבות של ריוורב מהדהד ויוצאת מהמרכז והמוקד של השיר. כך שלא מדובר באלבום טיפוסי של נגן-על, כי הוא נטול "שוויץ" כמעט לחלוטין ושם את המוזיקה עצמה בקדמת הבמה, ולא את הנגן.

"כל הרעיון במוזיקה הוא לעשות משהו ביחד. זה לא "אני ואני ואני". תהליך העבודה עם יוב היה מאוד ספונטני. כל האלבום הזה התגשם לו מהדמיונות של שנינו. לא באנו עם דברים מוכנים לאולפן, אלא ישבנו ביחד ומצאנו גרוב שמזיז אותנו ואני חשבתי על המנגינות. הוא הוסיף את האקורדים ודי עשינו את האלבום הזה על ה-one. הוא זה שעושה הרבה מהעבודה הטכנית כי הוא שולט בה יותר, אבל אני ניגנתי המון בכלי הקשה שזה חלק משמעותי מהביט. גם כל האורחים הם חברים מהמעגל הכי קרוב שיש. מה שקיבל באלבום הזה את מדליית הזהב זו המוזיקה, לא ספי. אולי באמת יש משהו שהוא יותר צנוע באלבום ואני מניח שגם אני כזה, אז דווקא במובן הזה זה אלבום שהוא מאוד "אני", עם כל המשתמע מכך. אם זה היה אחרת, זה היה עקום."

את המקום בו הוא נמצא עכשיו הוא מרגיש שהוא חב רבות לאנשים שאיתם הוא מנגן לאורך השנים, מוזיקאים שמהווים משפחה שניה עבורו. חלקם מלווים אותו עוד מההתחלה עם פ'אנקנשטיין, כשהיה מגיע אל החזרות של הלהקה כחייל היישר מהצפון, בזמן שאביו חיכה לו באוטו עד אחת עשרה בלילה, על מנת להחזירו לקיבוץ עין חרוד בו גדל.

"כשהתחלתי לנגן בפ'אנקנשטיין כמעט לא ידעתי לנגן, אבל הייתי במקום הנכון בזמן הנכון חד משמעית ופגשתי אנשים יוצאי דופן שהרימו אותי למעלה, הלהקה הזו הרימה אותי. למדתי שם המון והתרוממתי. ובעיקר רציתי את זה מאוד. השקעתי בזה המון, הפסדתי בשביל המוזיקה אירועים משפחתיים ולילות עם חברים ונתתי הכל בשביל המוזיקה והיא נותנת לי חזרה.
הרבה שנים, עד ממש לא מזמן, לא ממש תפסתי את עצמי כמישהו שהוא גם יוצר. ראיתי את עצמי כנגן. זה הדבר המשמעותי שהשתנה עם האלבום הזה. אני עדיין מאוד אוהב לנגן עם אנשים וזה מאוד מרחיב לי את הנגינה, אבל האלבום פתח לי איזה שהוא צ'אנל של יצירה. לכתוב שירים, גם אם זה עם אחרים וגם לנסות לבד. עד עכשיו היה את ספי הנגן ועכשיו נולד ספי היוצר. הוא עדיין בגן אבל הוא כבר נולד. ספי הנגן הוא כבר באיזושהי כיתה, אבל גם בזה יש שאיפות אינסופיות לאן שאפשר להגיע."

אתה גם מפיק בנוסף לנגינה וליצירה?
"את הדברים שעשינו באחים רמירז הפקנו יחדיו ולאחר מכן הפקתי את האלבום של דני דורצ'ין. זו הייתה חוויה מלמדת ואני מאוד שמח על התוצאה. בנוסף, אני מפיק עכשיו הופעה של הסקסופוניטס והזמר האתיופי אבטה בריהון במסגרת פסטיבל מקודשת. זה יהיה מאוד מסקרן."

את החיבור שלו למוזיקה אתיופית, שבא לידי ביטוי גם במספר קטעים באלבום, הוא חייב לבירהון.

"הכרתי אותו כשהיינו יחד בהרכב "כולומה", שם נפגשנו ומאוד אהבנו אחד את השני. הוא סקספוניסט וזמר מדהים, ואבטה הביא אותי לנגן פעמיים כשהביאו לארץ זמרים אתיופיים בליגה הכי גבוהה, עם מחמוד אחמד ואלמיהו אשטה ואחר כך ניגנו יחדיו גם עם גילי יאלו. דרך אבטה הכרתי את המוזיקה האתיופית והתאהבתי מיד. זו מוזיקה שאין כמותה, היא מרתקת בעיניי. היא מורכבת מסולמות מאוד יוצאי דופן ויש לה איזה Flavor שהוא מאוד ייחודי. אני שומע את הצבע הזה שאני מאוד אוהב ומיד מזהה אותו. אז לפעמים אני גם הולך לצבע הזה באלתורים.

יש עוד צבעים כאלו שאתה מנסה לשלב בצבע הייחודי שלך?
"בעיקרון דברים שהם על התפר. משהו שהוא קצת ג'אזי, הרבה גרובי ומאוד חופשי ואבסטרקטי, אני רוצה לחקור את העניין הזה עוד, גם באלבום הבא. זה משהו שיש התכווננות אליו. אני רוצה לכתוב מראש קצת דברים. אני רוצה שהוא יהיה אלבום יותר לייב, יותר כמו הופעה מוקלטת, עם הרבה נגנים. מעין אפריקה ג'אז. האלבום הראשון נקרא "Beyond the Things I Know" ובאמת התוצאה שיצאה היא משהו שלא יכולתי לדמיין ואני מאוד מקווה שמה שיקרה בפועל עם האלבום השני הוא משהו שאני לא יכול לצפות, משהו שהוא מעבר למסגרת שאני שם לעצמי על איך אני רוצה שישמע. אני רוצה שיקרה שם קסם ושזה יהיה יותר ממה שהצלחתי לדמיין."

יש משהו מדהים שקורה בהופעות אינסטרומנטליות בפסטיבלים כמו אינדינגב. זה מיוחד מאוד לראות איך מוזיקה שבדרך כלל אין לה הרבה מקום ברדיו ובתקשורת המיינסטרים מצליחה להזיז אנשים שלאו דווקא הגיעו להופעה אינסטרומנטלית.
"הרגשנו את זה נורא בהופעה הראשונה של האחים רמירז באינדינגב השני. זו הייתה הופעה ממש משמעותית עבורנו ואנשים מדברים איתנו עליה גם שנתיים ויותר אחרי זה. בכלל, ככל שאני יותר רואה את העולם אני מבין שמה זה משנה איך קוראים לזה. ג'אז או רוק. זה משהו שעובר מהמוזיקה לבנאדם ואני חושב שבאינדינגב יש המון המון פתיחות לזה. יכולה להיות הופעה אינסטרומנטלית כזו שתעיף את הקהל וחמישים דקות אחר כך יכולה להיות הופעה שהיא שבע מאות מעלות בכיוון אחר והיא מעיפה לא פחות. פחות נכנסים להגדרות, יש מקום להכל."

"כל אחד צריך לדעת מה הוא כן ומה הוא לא"

מעניין אותך לכתוב טקסטים?
"באלבום היו כמה שירים עם טקסטים שלא אני כתבתי. אלרן דקל, עוזי רמירז ולילה מועלם שהתארחו באלבום כתבו את המילים. עוזי הגיע לאולפן וכבר היה שיר מוכן והוא כתב את המילים על המקום, ללילה היה את הטקסט מראש אבל היא כתבה אותו מתוך התכווננות לאלבום והיא הלבישה אותו מאוד יפה על האינסטרומנטל. אותי פחות מעניין לכתוב טקסטים כרגע כי אני מרגיש שאני עדיין רוצה לכתוב קטעים אינסטרומנטליים ולחקור את העולם הזה. אני מרגיש שאני מוקף באנשים כל כך מוכשרים שיכולים להוסיף את הטקסטים שלהם ליצירות שלי ובכך להוסיף משהו ליצירה שאני לא יכול. כל אחד צריך לדעת מה הוא כן ומה הוא לא. מצד שני עד עכשיו לא הייתי יוצר והנה פתאום אני כן – אז אולי גם את העולם הזה אני אחקור. הכי אני אוהב בטקסטים פשטות נטולת קלישאות. אבל נראה לי שזה הכי קשה. בינתיים אני משאיר את זה לג'ון לנון."

אנחנו כבר מצפים ומתרגשים להשיל מעלינו את הצורך לדייק במילים ולהשאב אל תוך הצלילים המהפנטים של החצוצרה של ספי, שעבור האינדינגב הם מוכרים כמו הדיונות בשעת שקיעה. נתראה שם, ומי יודע – אולי גם ההופעה הזו תזכר טוב כל כך אפילו אחרי תשע שנים.

 


קרדיט תמונת קאבר: גאיה ס. טרטל