לפני מספר שבועות, במעבי חודש אוגוסט, מצאתי את עצמי רובץ לצד חברי להקת שוורצמן, שבדיוק יצאו לאתנחתא בריאה של ניקוטין, אחרי סשן ארוך בחדר החזרות של הצוללת הצהובה בירושלים. ההרכב האהוב, שאינו מופיע השנה בפסטיבל, הכיר אותי בין היתר כחלק מההפקה המדברית הצנועה שמתרחשת כבר עשור בקיבוץ גבולות. בהתאם למומנטום הצמוד להכרזתו של ליינאפ אינדינגב 2017, לראשונה במרחבי הרשת הרחבה, השיחה חיש מהר הידרדרה לסקירה מדוקדקת של רשימת המופעים השנה.
זה כבר עניין שבשגרה, עם פרסום רשימת ההופעות, מתגבש לו מעין רחש מולטי-לוקאלי של ברנז'ות שונות ומשונות. לעיתים קרובות הרחש מלווה במחוות וגינונים כגון: הנפות גבה, הנהוני ראש מגוונים, טרוניות שרירותיות ומגוון של טיקים פיזיים לצד אינספור הצהרות שנוטות לחטוא, בעיניי, בהכללת יתר. אף כי עבדכם הנאמן אינו חוסך הצהרות משל עצמו מזה שנים, אני מוצא את עצמי לרוב מבולבל לחלוטין באשר לטיבן של אותן דעות "שרירותיות/מגובשות", הנוגעות לבחירתן של ההופעות בפסטיבל הענק.

 עם זאת, במובן מסוים השיח עם השוורצמנים נשא רוח שונה מן הרגיל. הייתה זו שיחה מן הזן הראוי והכנה, ובכלל לא זכרתי עד כמה הוא היה חסר לי. השיח שילב ביקורת ראויה ועניינית, לצד פרגון חם ומדויק ובסופו של דבר זו הייתה אחת השיחות המרתקות שהשתתפתי בהן אודות הפסטיבל. יומיים נוספים לקח לי להבין מה לכל הרוחות היה שונה בשיחה הזו, עד שפתאום זה הכה בי – החברים כלל לא דיברו על הלהקות המופיעות בפסטיבל, הם דיברו על הנגנים, אלו שמרכיבים את הלהקות, באופן ספציפי! לכל אורכה של השיחה הם התפלפלו בינם ובין עצמם על "האיך והכיצד", על טכניקה וביצועים, על מקוריות שבנגינה ושלל נושאים קרובים. הם צללו אל עשייה זו או אחרת של האוחזים בכלים ועל הדרך שבה מתגלמת המלודיה, ההרמוניה ו/או הקצב הייחודיים בידם. זה היה מבחינתי רגע מכונן – סוף סוף מישהו דיבר על מוזיקה!
במידה רבה נדמה לי כי השיחות, הדעות והתחושות הרבות המציפות מבפנים ומבחוץ את המרחב המצלולי והמזמורי בגרסה המקומית שלו, עם השנים התרחקו מדי מהמוזיקה עצמה. כאילו התחזק עד בלי די "הדיבור על הדיבור", "הדעה על הדעה", מעין דיון ארוך אודות המשמעות שבאופן שבו מציגים את מה שמוצג. (מבולבלים מהמשפט האחרון? גם אני); למה אנגלית? למה עברית? ערבית, רוסית? "חוזר על עצמו", "מצומצם מדי", "מגוון מדי", שמאל, ימין, נשים גברים, תלת-סקסואליים, פסיאודו-חילונים, סטריאו-דתיים. מזרחיים, אשכנזים, טבעונים, פרו-היספנים, אנטי-אבולוציונים, רטרו-פרודיאנים… חלאס!
זה ברור ומובן מאליו שיש המון דברים חשובים לדבר עליהם מסביב למוזיקה, אבל יש גם הרבה שלא. יעידו כל מכריי שאני הראשון להתפלסף, ובסופו של יום מדובר ב"תרבות מוזיקלית", מה שמכיל ועוטף בתוכו הרבה יותר מרק קולות וצלילים (היי, אפילו הרפש הבירוקרטי שמאכילים את הפסטיבל הוא חלק מכל זה) – אבל ברגע שהדיבור הופך לחסר משמעות, עניין, רגש ותכלס, מנותק לחלוטין מהיצירה, זה הזמן הכי טוב לחזור למוזיקה.

אם נעצור רגע ונחדד את הנקודה:
יש לנו מוזיקה ממש, ממש, ממש טובה. מה זה טובה? מטורפת! משובחת! יש כאן גם מוזיקאים/יות, נגנים/יות ויוצרות/ים ממש מעולים ויותר מזה! אם מדובר במופעי הפסטיבל או מחוצה לו, אנחנו מוקפים כל הזמן בעושר מוזיקלי בלתי נדלה. בגלל זה אני מרשה לעצמי לטעון שאין זה משנה מה הם רחשי הלב הכלליים שלכם אודות רשימת המופיעים, כי אם נתנער לרגע מכל הדיבור על המוזיקה ונצלול לרגע אל התופעות המוזיקליות בפני עצמן, מובטחת לכל אחד ואחת מכן חוויה מענגת ומרטיטת תנוכים.

גיטרות

מה שהניע אותי יותר מכל לכתוב את הסקירה הזו, וגם מה שנחקק לי הכי חזק בזיכרון מהשיח עם השוורצמנים, היה הדיבור על גיטריסטים. ועל כן גמרתי בדעתי ליצור רשימה של עשרה גיטריסטים שאני עף עליהם ולדעתי רצוי שגם אתם. אבל מה הטעם ברשימה שכזאת? הנה טענותיי:

  1. לעשות סדר – רשימה כזאת יכולה לעזור מאוד למצוא את הידיים והרגליים בין כל הבלאגן של ההופעות הרבות בפסטיבל, קל וחומר אם יש בכםן אהבה לניחוח גיטרה ייחודי.
  2. להטות את האוזן – ולגרום לאלו מכםן שכבר תכננו על אותן הופעות אולי לשים לב יותר לאוחזים בכלי הפריטה בני ששת המיתרים.
  3. לפתוח את הראש – בהרבה מהמקרים הנטייה הטבעית היא לחוות את ההופעות כמעט לחלוטין מהזוית של הפרונט(וו)מן. זאת הזמנה לפתוח את הראש למכלול.
  4. וואו – כי זה מטורף מה שיוצא מהכלי הזה שנקרא גיטרה ואיזה גיטריסטים/ות מטורפים/ות יש לנו בארץ.

לא רק גיטרות ולא רק אלו.

מבסוט ומרוצה מעצמי על הרעיון המבריק מיהרתי להרכיב את רשימת חלומותיי ולשם כך התייעצתי בשני חברים. חיש מהר צפו להן הסוגיות המתבקשות: למה דווקא גיטרות? יכול להיות אדיר לא פחות לעשות רשימה של מתופפים, בסיסטיות, קלידניות, צ'לנים, נגני "נוייזל-פלוטן" ("חליל אף", לאלו שפחות שולטים בשפה הגרמנית) ומה לא. ועוד דבר – איך אני בכלל מעלה על דעתי לעשות רשימת גיטריסטים ולא להזכיר את אורי בראונר כנרות (בום פם, אוזו בוזוקה) או עומר חביב (מהגרייט משין) לדוגמה?

אז כמובן שראוי וחשוב לעשות רשימה שכזו הסוקרת כל נגן ונגן בפסטיבל ובכלל בשפע האדיר, אך למען הסדר הטוב, (וסדר זה טוב), הרי לפניכם רשימה של עשרה גיטריסטים שממש יהיה לכםן חבל לפספס ואני משוכנע שלאחר התעמקות בהם, עולמכם יתרחב לממדים חדשים ומרגשים.
אם ימצא הדבר חן בעיניכם לא מן הנמנע שניצור רשימות נוספות של מתופפים, בסיסטים, קלדנים, צ'לנים, נגני נוייזל-פלוטן, זמרים ואפילו, כותבי מילים.

עוד נקודה קטנה והמלצה חמה, ואחריהן הרשימה
קחו את פורמט הרשימה וצרו אחת לעצמכםן לקראת הפסטיבל. יותר מזה, צרו לכםן רשימה שכזו בזמן או אחרי הפסטיבל. הקשיבו לנגנים והתמקדו בהם, כי בסופו של דבר – יש כאן מוזיקה והם אלו שיוצרים אותה לייב על הבמה.

10 גיטריסטים/ות שמעיפים/ות לי את הקרקפת

 

תמוז "פאזי" דקל
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקת TATRAN.

מה מיוחד?
הרים של טקסט נכתבו כבר על תמוז ועל שמו ומקומו כגיטריסט. בהרכבים אינסטרומנטליים תפקיד הכלים לרוב מתרחב, קל וחומר כשמדובר בטריו. הדילוגים של תמוז בין השמירה המלודית בקטעים לבין הטון ההרמוני שמוסיף להם הם פשוט תופעה. סוג של יוצא דופן בין הדיוק והחריגה מהדפוסים. דוגמית מוזיקלית: TATRAN – Space Out.


אורן בן דוד
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקת Tiny Fingers.

מה מיוחד?
לא פעם אנשים נוטים להתייחס לטייני פינגרז ולטאטרן בתור להקות אחיות, ומתוך כך גם על אורן ותמוז. אבל לדעתי זה תוצאה של דיבור יתר 'על' ופחות מידי הקשבה לדבר עצמו. כי בתכלס, קשה למצוא דמיון בין אורן לבין תמוז.
אורן הוא מפלצת מזן מיוחד. גם בצלילים וגם באופן בו הוא מופיע. לדוגמא זכורה אותה פעם בה אורן ניגן עם להקת 'Inga Dingo' במועדון "הקצה" האגדי בירושלים, כאשר עשר דקות לתוך ההופעה הוא נוגח במצילה, פותח את השפה וממשיך לתת בראש עוד שעה שלמה בעודו מדמם. אורן הוא האידאה הכוריאוגרפית של הגיטריסטיות בנוכחותו על הבמה ומה שהכי מטורף זה שאפשר לשמוע את זה גם בצלילים ללא עזרים ויזואלים. דוגמית מוזיקלית: Tiny Fingers – The Fall.


שאול קוהן
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקת HYNOM.

מה מיוחד?
במידה רבה כל רעיון הרשימה הזו התחיל בכלל בזכות הפרחח הצעיר והמוכשר יתר על המידה שמנגן בהרכב הירושלמי HYNOM.
זה קרה בשיחת ה"שוורצמנים" עליה סיפרתי בהתחלה, שם תואר כ"פסיכופת של ריפים", "מפלצת", "חייה", "שדון", "מכשפה" ושלל כינויים נוספים. שמו של שאול עולה ברוב השיחות שקיימתי מאז והתחלתי לאסוף את הרשימה. גם אותו שמעתי לא פעם מוזכר בסמיכות לאורן ולתמוז, ולמרות שאני ממש סולד מהשוואה זו, אפשר בקלות למקם אותו גם בסוג של ספקטרום בניהם. מצד אחד טכניקה שלא הייתה מביישת נגן ג'אז מוערך, לצד השפעות חזקות של שוליים אקספרימנטליים רחבים מאוד. מרגש לראות לאן כישרון מוגזם והשפעה מוזיקלית משובחת יכולים להגיע, כל עוד המרחב התרבותי מאפשר את זה. דוגמית מוזיקלית: Shaul Kohan – 12.m.


איתי שפיגל
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקת OY LI.

מה מיוחד?
הילד זב החוטם והצעיר שבכנופיה. לא תיארתי לעצמי שמישהו צעיר משאול יצליח להכנס לרשימה הזו. וזאת ממש לא הסיבה שמבחינתי הוא נכנס. את OY LI, להקתו של איתי, 'גיליתי' מהאזנה לחומרים של הרכבי הפסטיבל השנה, ואפילו שלא היה לי שום מושג מי הם ומי זה איתי שפיגל לא יכולתי להתעלם ממה ששמעתי. למעשה, אני עדיין לא יודע הרבה אודותיהם, אבל פאק, איזו גיטרה! דוגמית מוזיקלית: OY LI – Locked Behind the Cell​-​doors.


יונתן אלבלק
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקת GESHEM.

מה מיוחד?
באופן מפתיעה למדי אלבלק חותם לנו את הרשימה האינסטרומנטלית. יענו דווקא הג'אזיסט הכי מובהק ברשימה (שמנגן גם עם LayerZ, מארינה מקסימילאן ועוד רבים), מופיע בפסטיבל עם חומרים שיש בהם טקסט. מה שמרתק בסיפור של יונתן הוא התפקיד והאיזון שהוא יוצר בין התפקיד הווקאלי למקום של הגיטרה המתחלפים בסדרי השכבות שלהם בתוך היצירה. כך למעשה הגיטרה הופכת לטקסט והשירה לליווי ולהפך.
הדרך הכי טובה לטעמי לתאר את אלבלק היא כגיטריסט מאד, אבל מאד, מלומד. זה מורגש ומאפשר לו לקחת את המוזיקה רחוק במיוחד. למעשה הגיטרה היא זו שלוקחת את השירה, כשהמילים מכניסות מרחק נוסף וכמעט תלויים בחסדיה. דוגמית מוזיקלית: LayerZ – Analog Mummies.


שני פלג
איפה אפשר לתפוס אותה מנגנת בפסטיבל?
עם להקתה בהופעה המשותפת עם נגה שלו.

מה מיוחד?
בשעה טובה ומצלחת הגעתי לבור המגדרי. איך לכל הרוחות יוצא שבסופו של דבר הכנסתי
רק גיטריסטית אחת לרשימה? ככה, נגה שלו, שהיא גם גיטריסטית בחסדי שמים מופיעה עם שני פלג השנה ואין טעם להכניס את שתיהן לאותה הרשימה. אז למה זו ולא זו? משום שהגיטרה של נגה מזוהה מאוד עם סגנון מסוים בעוד תפקידי הגיטרות של שני חולשים על קשת רחבה ומשחקים בהמון סגנונות, מה שהופך את הגיטרה אצלה לתופעה.
יש עוד המון גיטריסטיות שאני אוהב ומעריץ באינדי הישראלי, כגון לונא אבו נאסר או זוהר גינזבורג לדוגמה, אך בדומה למה שאמרתי קודם אודות נגה, לתפקידי הגיטרה שלהן יש מקום מאד ברור שאינו מכתיב או מאתגר את היצירות בעיניי, אלה משרת אותן. כמובן שללא התחשבות ברשימת המופיעות של השנה, רשימת הגיטריסטיות שהיו נכנסות הייתה ארוכה לאין שיעור ומכילה שמות כמו שני קימלמן, נילי ברוש, תמר אייזמן או Dida. אבל הפעם כל מבטי מופנה ליכולות המופלאות שתציג על הבמה השנה שני, כפרונטמנית בשירים שלה או כגיטריסטית בשיריה של נגה שלו. דוגמית מוזיקלית: שני פלג – יוגה ופילאטיס.


 

גיא שמי
איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
בהשקת האלבום השני של להקתו "לא".

מה מיוחד?
שמי הוא הגיטריסט המוכר ביותר ברשימה ולא באמת צריך להרחיב עליו יותר מדי במילים כחלק מההרכב המיתולוגי "אינפקציה" והגיטריסט של להקת "מרסדס בנד" בשלושת אלבומיה האחרונים. אבל מה ששמי עושה עם הגיטרה ב'לא', הרכב הפרוג-פולק הלא שגרתי שלו, זה משהו ששווה להתעכב עליו לפחות לרגע. שמי לא קנה את עולמו כנגן אקוסטי וגם לא כסולן, אלא כגיטריסט חשמלי מושחז במיוחד, מה שהופך את מקום הגיטרה בפרויקט זה למרתק בכמה רמות, כמו גם במקום אותו תופסת הנגינה אל מול השירה וגם בצליל האקוסטי בעל המבטא החשמלי, אפילו טיפה מטאליסטי, המוכר של שמי. דוגמית מוזיקלית: לא – קרן/סוף יום.


 

בן גולן

איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקתו וחומרי סולו חדשים תחת שמו.

מה מיוחד?
אם עד כה היו לנו משחקי תפקידים בין שירה וגיטרה, הרי שבמקרה
של בן מדובר בחזית ברורה של גיטרות ובה השירה היא לגמרי ליווי לגיטרה. בן גולן מוכר כגיטריסט ומייסד של להקת TREE הפסיכדלית. בשונה מגיטריסטים נוספים שהחליטו לצעוד אל המיקרופון ולתפוס תפקיד נוסף, בן לא באמת החליף תפקיד ובא לידי ביטוי בשירים פרי עטו, במקביל לנגינתו המופלאה. דוגמית מוזיקלית: בן גולן – שיר שקיעה.

 

 


עירא נוסבאום

איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם להקתו לילי פרנקו, מארחים את זואי פולנסקי.

מה מיוחד?
הבחירה בעירא נוסבאום לא הייתה הכי פשוטה. שהרי עם הייתה זו זואי פולנסקי שמארחת את לילי פרנקו בפסטיבל הקרוב, אזי שהיא הייתה מופיעה ברשימה ולא הוא. אבל הסיבה העיקרית בגללה הגיטרה מעניינת אותי בפרויקט שנקרא "לילי פרנקו" אותו מוביל עירא בעמדת הסולן והגיטריסט, היא שהיא בקלות יכולה לעמוד לבדה. אם הייתהה לנו האפשרות להקשיב רק לגיטרות של אלבומם האחרון זה יכול היה בכיף לעמוד כאלבום והופעה ללא שום צורך בתוספת, וזה דבר ייחודי. דוגמית מוזיקלית: לילי פרנקו – אפשר לראות דגים.


קוסטה קפלן

איפה אפשר לתפוס אותו מנגן בפסטיבל?
עם הילה רוח.

מה מיוחד?
אנחנו חותמים את רשימת הגיטריסטים עם בחירתו של עורך המגזין, שהעלה מספר נקודות מאד מעניינות לגבי קוסטה קפלן. קוסטה מוכר, בעיקר בשל קולו המאד מובחן, בזכות טקסטים בעלי גוון ייחודי ובתור סולנה של להקת "חיה מילר". מה שלרוב נוטה להעלים את תשומת הלב מהיותו גיטריסט בעל מגע מוזיקאלי מקורי ומרענן שמומלץ לתת עליו את הדעת. בפסטיבל הקרוב הוא יגיע רק לעמדת הגיטריסט בהופעתה של הילה רוח.  דוגמית מוזיקלית: הילה רוח – אלביס.

 


קרדיט תמונת קאבר: ניר גייגר
קרדיט תמונות גיטריסטים: גאיה ס. טרטל