אי אפשר לומר שפסטיבלי מוזיקה הם עדיין עניין שזר לנו היום ב-2017: במות בחלל גדול (לרוב בשטח פתוח), מגברים ולהקות שעולות אחת אחרי השנייה, קהלים גדולים ומגוונים ושלל סיטואציות פסטיבליות צבעוניות, כל אלה הם כבר חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנו צורכים תרבות בכלל ומוזיקה בפרט. אם נלך מספיק לעבר נגלה שפסטיבלי המוזיקה, כפי שאנחנו מכירים אותם כיום, התעוררו לחיים לקראת סוף שנות השישים של המאה העשרים. הם נוסדו מתוך תחושת חירות מוזיקלית וביטאו את תרבות הנגד שנערי הפרחים וההיפים ייצגו. והתפישה הרווחת באירועים אלה סברה כי אמנות היא שפה מודרנית המאחדת את כולנו.

את אינדינגב, הגרסה הכי ישראלית לענקים והותיקים מחוץ לארץ, הקימו ב-2007 סטודנטים ממכללת ספיר ותושבים מסביבת המועצה אזורית אשכול בו הוא מתקיים. הפסטיבל מושתת על עקרונות דומים ומתכתב הרבה עם מקביליו בעולם. כשנתיים לפני הקמת הפסטיבל מייסדי הפסטיבל נסעו לרוסקילדה, פסטיבל המוזיקה והאמנות הגדול בצפון אירופה, ואף קיימת אגדה מדברית לפיה שם ניטע בהם הרעיון להקים את אינדינגב. ניכר שההשראה וההשפעה שספגו שם, נספגו היטב ב-DNA של הפסטיבל כאן.

צילום: יואב קדם

 

להלן סקירה קלה של פסטיבלים עולמיים מובילים המדגישים צדדים שונים שיש לפסטיבלי המוזיקה. מה דומה ומה שונה מפסטיבל האינדי הישראלי הגדול ביותר? בואו ננסה לבחון את זה יחד:

רוסקילדה נוסד ב-1970, גם הוא על ידי סטודנטים, ובהשראת התעוררות הפסטיבלים בעולם באותה תקופה. אך קרן רוסקילדה מוכרת כמוסד ללא כוונות רווח. לאחר ניכוי ההוצאות, כל רווחיה נתרמים לעמותות לבחירת הקהל – ועד לשנת 2016 הקרן גייסה בסך הכל 43 מיליון יורו לעמותות שונות. בהקמת הפסטיבל ובפעילותו משתלבים למעלה משלושים אלף מתנדבים, המהווים כרבע מכלל משתתפיו. אופיו של רוסקילדה מושפע מכך ישירות: הסביבה צעירה עקב ריבוי המתנדבים; יש אווירת כדאיות וזמינות (נדמה שאין סלקציה וכולם יכולים להתנדב); אופי לא ממוסחר ביחס לפסטיבלים אחרים באירופה; ובעיקר ישנה תחושה טובה, שברכישת הכרטיס תרמו פוקדי הפסטיבל למטרה טובה. את ארבעת הימים שבהם נערך האירוע המרכזי, מקדימים שלושה ימי הופעות של להקות מקומיות צעירות. ולכל אורכו מתקיים פסטיבל שלם בעיר הקמפינג – מסיבת ענק מהסוג שאינה מצריכה במות.

לעומתו 'פרימוורה סאונד' הוא פסטיבל עירוני בברצלונה, שחובבי מוזיקה מקומיים הקימו. מקימיו הכירו כשעבדו יחד במועדוני הופעות בעיר, והגדרתם לפרימוורה היא "פסטיבל מוזיקה לאנשים שאוהבים מוזיקה". מנהל פרימוורה סאונד, גבי רויז, עבד לפני כן בפסטיבל בניקאסים שבקטלוניה, אשר מהווה יעד נחשק בקרב תיירים בריטים רבים, ובשלב מסוים אף עורר מחלוקת כאשר הגביל את כמות ההופעות המקומיות בליינאפ. בשלב מסוים מאס בכיוון הפופוליסטי והזר שהפסטיבל תפס וחבר לשותפיו החדשים כדי לייצר אלטרנטיבה קטלונית לאותו פסטיבל תיירותי.

כבר מהמהדורה הראשונה, פרימוורה סאונד הציג הופעות בינלאומיות. אולם, מההתחלה הפסטיבל שמר על הזהות המקומית שבו, הן בהכללת אמנים מקומיים בליינאפ והן בהתרחשויות הזולגות מהפארק המרכזי לרחבי העיר: מועדוני הופעות, פארקים ציבוריים, רחבת מוזיאון ולאחרונה גם דירות של תושבים. מפיקי הפרימוורה נמצאים תמיד עם יד על הדופק ודואגים להרכיב ליינאפ ייחודי ושונה. כך שכיום, בהיותו בן 17 בלבד, מדובר באחד מפסטיבלי המוזיקה האיקוניים בעולם, אולי החשוב מכולם בתחומי האינדי/אלטרנטיב, ואף רוב רוכשי הכרטיסים אליו אינם מקומיים. עם זאת, מדובר בפסטיבל מוזיקה ותו לא, והוא אינו מציע 'ערך מוסף' כגון מיצגי אמנות או התרחשויות שונות שאינן מוזיקליות (אטרקציות נלוות נובעות ממיקום הפסטיבל בברצלונה אך ללא קשר אליו). כמו כן, חשוב לציין בשינוי, כי נתח משמעותי בתקציבו של הפסטיבל נובע מחסויות, דבר המתבטא גם בשמות הבמות. המפיקים מקפידים לטעון מדי שנה שאינה דרך אחרת מבחינתם להרכיב את פסטיבל חלומותיהם, אך שאין קשר בין נותני החסויות להרכבת התוכנייה (מלבד במת פיצ'פורק שמורכבת בשיתוף המגזין).
בדומה לאינדינגב, גם פרימוורה סאונד בתחילה נוסד כיוזמה עצמאית של צעירים מקומיים עם יד על הדופק ושמו נקשר מהר מאוד במוזיקת האינדי, אולם התפתחותו תלויה תמיד במימון של חברות בעלות אינטרס מסחרי, ואין בו התייחסות לערכים שאפיינו פסטיבלי מוזיקה בתחילת דרכם בעידן הנוכחי.

בניגוד לפרימוורה, פסטיבל פיוז'ן הגרמני נוקט בגישה אוונגרדית וחלוצית, שמחויבת לתרבות הנגד. פסטיבל המוזיקה והאמנות, אשר נקרא Фузион בקירילית, נערך בשדה תעופה סובייטי נטוש ומהווה מתחם אוטונומי זמני. האירוע מכונה ה"ברנינג מן האירופאי" אף על פי שמספר המשתתפים בו גבוה מהאירוע האמריקאי, ולא מזוהה עמו באופן רשמי. האדם הממוצע מגיע לפיוז'ן כדי לחוות מציאות שונה, שבה אינו כבול למערכת ויכול לחוות את הזולת באופן חופשי. האירוע מוכר את כל הכרטיסים אליו מדי שנה (כשבעים אלף), למרות שאינו מפרסם מראש את התוכנית המוזיקלית. בעידן שבו פסטיבלים מחפשים למשוך קהל עם ליינאפ מושך ושמות גדולים, בפיוז'ן מוכיחים שאפשר גם אחרת. ואף מילה על חסויות, כן?

פסטיבל פיוז'ן בגרמניה.

ההשוואה לפסטיבלים בחוץ לארץ יכולה לכאורה להקטין את אינדינגב הצעיר יחסית, בבחינת "הדשא של השכן ירוק יותר" ו"שם נהנים יותר". אמנם אינדינגב איננו אירוע בינלאומי המנחית בארץ את השמות הגדולים ביותר בגלובוס, אך בעיני ההשוואה לפסטיבלים המקבילים בעולם דווקא מבליטה את ייחודו:
פסטיבל מוזיקה, אמנות ויצירה עצמאית שאין שני לו בארץ, בעל השפעה עצומה על המתרחש במוזיקה הישראלית בעשור הנוכחי. פסטיבל המספק חשיפה עצומה לאמנים חדשים ומהווה ציון דרך לאמנים ותיקים. אפשר אפילו לטעון שעוצמתו נובעת מההתייחסות המכוונת לכל המופיעים פחות או יותר כשווים, בלי קשר לפופולריות ולוותק. גישה המחלחלת גם אל הקהל.

על אף שורשיו, פסטיבל מוזיקה הוא אירוע קפיטליסטי באופיו – אך היעדר הפוקוס על ההופעות המרכזיות באינדינגב הוא המעניק במה שוויונית יותר וסיכוי להתבלט. כך קורה רבות שלהקה שרגילה להופיע מול עשרות אנשים מושכת בפסטיבל לראשונה קהל של מאות ואף אלפים. הקהל באינדינגב כבר מודע לכך ופוקד את ההופעות בתחושת "בואו לפני". כשלצידם מופיעים גם אמנים ותיקים, המהווים יותר את ה"מורשת" עליה מתבסס הפסטיבל, כמו ברי סחרוף, רמי פורטיס, אביב גדג' ואביתר בנאי אשר הופיעו במהלך השנים כאורחי כבוד בפסטיבל. בנוסף, לאורך השנים שמות מרכזיים רבים הפכו מזוהים עם אינדינגב, צמחו מההופעות בו והפכו פופולריים יותר. הם השאירו חותם על הדור הנוכחי – על הבמה ועל הקהל וחזרו שנים אחר כך במעמד אחר.

אחרים מתעקשים שייחודו של הפסטיבל טמון בהיותו פסטיבל עצמאי לחלוטין, המעודד אמנות וחשיבה עצמאית. שעל אף צבירת הניסיון עם השנים עדיין מאורגן ונבנה מאפס על ידי אנשים פרטיים מן השורה, שחלקם הגדול מתנדבים, וכל זאת בלי חסויות – כלומר אינדי במלוא מובן המילה (ולא רק המוזיקלי). ההשקעה ותשומת הלב לפרטים מורגשת מרגע הכניסה למתחם הקמפינג, ומעוררת תחושה שבמצפה מתרחש חיבור אנושי אמיתי, מעבר להופעות ולמוזיקה, שמשפיע על כל הצדדים גם לאחר הפסטיבל.

אולי מדובר דווקא בבחירה המפורשת לשמור על הקשר החזק מאוד עם עוטף עזה והנגב – סטודנטים במכללת ספיר ותושבי היישובים הסמוכים פועלים להפריח את השממה ולמשוך אלפי אנשים אל החצר האחורית של מדינת ישראל. ויש הטוענים שהייחוד נובע מהתדהמה שהתארגנות כה כנה ואמיתית, עדיין יכולה להתרחש בעולם של ערכים כלכליים בעיקרם. בכל זאת, אין זה מובן מאליו שבמדינה כמו ישראל, על אף חוסר הודאות המשווע, המצב הבטחוני הרעוע והרישוי והשיטור המכבידים (עליהם דובר רבות השבוע) הפסטיבל מתרומם שנה אחר שנה.

צילום: גאיה ס. טרטל

כמעריץ מוזיקה וחובב פסטיבלים המקפיד לפקוד אותם בארץ ובעולם בכל שנה, בעיני התשובה היא שילוב בין כל אלה. עבורי פסטיבל אינדינגב היווה מקפצה מדהימה לפסטיבלים בחוץ לארץ (הגדולים פי כמה וכמה). זאת בשל חוויות חיוביות מאוד, ארגון מעולה, והתגברות על תופעת ה-FOMO. חבריי לעומת זאת, שהתרגלו לפסטיבלים בעולם עוד לפני שהגיעו לראשונה לאינדינגב, גילו מבחינתם פסטיבל קטן, ערכי וידידותי משהכירו, ודווקא לכן ממשיכים לחזור אליו מדי שנה. חלקם גם הבינו כי בניגוד לפסטיבלים בחוץ לארץ, המעוררים לרוב את השאיפה "להצדיק" עלויות של אלפי שקלים על כרטיס, טיסה ולינה באמצעות הופעות גדולות ונחשקות, תחת הכותרת של "חוויה חד-פעמית", אינדינגב מתפקד מבחינת רבים מאיתנו לא מפחות מאשר כחג שאינו דתי.

אפשר לנסוע ופשוט להרגיש בבית, ועם זאת לחוות את כל הטוב שפסטיבל מוזיקה בינלאומי מציע – הופעות טובות, חידושים מוזיקליים, אווירה של איחוד וחוויה יוצאת דופן במרחב שבו אנחנו חיים, חוויה שמבוססת על ערכים על זמניים ומקדמת שינוי, עשייה ויצירה.

בשבילנו זה ממש עולם ומלואו.